דלג לתוכן הראשי

סיפורו של אהרון כץ



הייתי בן 6 כשהחלה המלחמה ב10.5.1940 מבחינתי. כשהתחילו ההפגזות הראשונות בעיר, מצאתי את עצמי ברכבת עם המון פליטים נוספים. הנסיעה ברכבת נמשכה 9 ימים. הרכבת הזו משום מה הייתה אובייקט לחיל האוויר הגרמני והם הפציצו את הרכבת הזו כל הזמן ולכן היא נסעה וחזרה כל הזמן לאחור וכך נסענו הלוך וחזור. בכל פעם שהיתה הפצצה , הרכבת עצרה ואנחנו ברחנו לשדה. הייתי ברכבת עם הוריי ואחותי. אני לא זוכר שום דבר לפני כן ומבחינתי המלחמה החלה בליל ההפצצה. קרוב לוודאי שלא הספקנו לקחת שום דבר מהבית. לאחר מכן הגענו למחנה פליטים שקראו לו אגדה בצרפת. היינו שם עד שברחנו מתוך המחנה. הצרפתים הללו היו למעשה בוגדים ה. שלטונות הצרפתים רדפו אותנו ולכן אנו ברחנו ועברנו המון קילומטרים בצרפת. כל הזמן נסענו הלוך וחזור ממקום למקום עד שתפסו אותנו ושמו אותנו במחנה בחזרה, שם היינו שוב תקופה מסויימת ושוב ברחנו. היינו בעוד מחנה פליטים נוסף ליד פריז אך אני לא זוכר את שמו. זכור לי פרט מזעזע במיוחד מתוך החיים במחנה: באחד הימים החליטו לתת לנו בשר בצהריים. המנה שלי הייתה זנב של עכבר . אני לא יודע אם כולם קיבלו את זה או רק אני.  בשלב מסוים ברחנו מהמחנה ונסענו בתוך צרפת עד שהגענו לעיר ליון עם כל משפחתי. בליון כנראה שאבא עבד, אני לא זוכר במה. גרנו שם בדירה ברחוב הבולון. אבי עסק בשוק השחור, סחר של פחם, עץ ויהלומים וזאת עד שתפסו אותנו והחזירו אותנו חזרה למחנה הפליטים אגדה. מצאתי את עצמי שוב במחנה אגדה עם משפחתי. ברחנו שוב ושוב חזרנו לליון. בסוף אבי לבדו ברח לשוויץ בלי אף אחד אחר מבני המשחה. כנר אה שזה היה מתוכנן כך שהוא יברח לבדו. הוא הגיע לז'נבה. כעבור זמן מה, אני לא זוכר כמה, , אמי אחותי ואני ברחנו גם כן והגענו לגבול צרפת-שוויץ. שם הסתבר שהשוויצרים אמנם מאפשרים כניסה, אך רק למשפחות עם ילדים. יחד איתנו הייתה המשפחה של אחותה של אמי. לה הייתה בת באותו שם של אחותי, וזאת על שם סבתי המנוחה - פאני. דודתי השאירה את ביתה פאני בבלגיה עם תחילת המלחמה אצל נוצריה שטיפלה בה עוד לפני המלחמה.היא החליטה שיותר בטוח שהיא תשאר אצלה ולכן ברחה בלעדיה. כשהגענו לגבול יחד עם אמי, אחותי ודודתי, השוויצרים לא נתנו לה להיכנס כי היא הייתה ללא ילדים. כדי שיתנו לה להיכנס, אמי לה את אחותי, פאני שלנו, כדי שיחשבו שהיא בתה ויאפשרו לה להיכנס לשוויץ. אני לא זוכר פרטים לגבי מחנה הפליטים. הגענו לשוויץ ואז אכסנו אותנו ליד ציריך במחנה פליטים בשם אדליסוויל. לא נפגשנו שם עם אבי. אני לא זוכר אם ידענו פרטים לגביו ולאחר מכן נוצר קשר בשלב כלשהו ואני לא זוכר אם נפגשנו או התכתבנו. את אחותי כיוון שהיא הייתה עם דודתי, שלחו לבלינזונה שזה מחוז איטלקי של שוויץ יחד עם דודתי, ואז נוצר מצב בו אבי היה בשוויץ הצרפתית, אחותי בשוויץ האיטלקית ואמי ואני היינו בשוויץ הגרמנית. בשלב כלשהו מתוך אנושיות כנראה, השלטונות רצו להוציא את הילדים מהמחנה ולכן חילקו אותם למשפחות מקומיות שהסכימו לקחת אותנו. אני קיבלתי משפחה של איכרים. במשך שנתיים שגרתי איתם עבדתי עבודת פרך. הייתי פועל בחווה שלהם, חלבתי פרות, זרעתי, שתלתי, קטפתי, וכל זה בגיל 8-9, בשנת 1942. לאחר מכן הסתבר שאמי ואבי הצליחו להיפגש בינהם והם באו לבקר אותי.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…