דלג לתוכן הראשי

סיפורו של שלום : להסתתר בחבית


הילד שלום בן 9 בעת האירוע במלחמת העולם השנייה , 1942
"בבוקר השכם לקול צעקות אימים. הצעקות קרבו והלכו אל הבית. אימא הלבישה בחופזה את הבנות. אחותי הקטנה הייתה אז כבת ארבע והגדולה – כבת שמונה.
"נרד מהר למרתף" , אמרה אימא – היא אספה בסל בידה פרוסות לחם, הטילה לתוכו קלחי גזר ומזונות אחרים מכל הבא ליד.
משפחת השען לנה אותו לילה בביתנו. איני יודע מדוע . ארבע משפחות היו במשפחתם . אבא לא היה אותו לילה בבית.
המרתף שלנו היה גדול והשתרע לאורך כל הבית. אחסנו שם תפוחי אדמה. חלק מהמרתף היה מושכר כל שנה ליהודי שהיה מחזיק בו חביות ריקות.
"ראשונים ירדו למרתף השען ומשפחתו" , אני עמדתי במסדרון . חיכיתי לתורי. הייתי מבוהל. מבעד לחלון הקטן ראיתי מהמסדרון כיצד סוחב גרמני את אשת השכן שלנו בשערות ראשה. צעירה הייתה וחיפה ושערה שחור. היא נאחזה בכל כוחותיה בדלת ביתה, והגרמני סוחב אותה בשערותיה. " שמע ישראל שמע ישראל!" צעקה בקולי קולות. ראיתי איך הגרמני שולף אקדח. קול ירייה נשמע והאישה נפלה.
 סבתא ואימא עמדו על ידי. "ילדים קטנים לך ואת צעירה" עליך לחיות" – התחננה סבתא- תחילה לא הבינותי במה מדובר. אני כבר בת שישים , חייתי מספיק" חזרה והפצירה סבתא.
"אני אשאר. לא אפקיר אותך בידיהם"- גמגמה אימא.  הגרמנים התקרבו אל הבית. צעדיהם נשמעו ברורות. אמי נפלה בזרועותיה של סבתא. שתיהן בכו. התנשקו ונפרדו.. עמדתי על הסולם. הדמעות זלגו מעיני. הייתה זו סבתא שהתאוששה מקיפאונה. סגרה את דלת המרתף. זרקה אדמה על הדלת . גררה ארגז וחסמה את הכניסה.
האדמה במרתף הייתה רטובה. היה קר לשבת. שתי אחיותיי ישבו משני צדיה של אימא. שקטות היו. לא הוציאו הגה.  אני נכנס לתוך החבית, קר לי, אמרתי אז לאמי. אימא הנידה בראשה לאות הסכמה. החבית הייתה גבוהה. לא יכולתי להיכנס לתוכה. השען קם ועזר לי. אחר כך  נטל את אחותי הקטנה והכניסה לחבית השנייה.
"נקישותיהם של הגרמנים נשמעו מעלינו. עד שהסבתא פתחה להם את הדלת והם פרצו פנימה.  שמעתי  בברור את קולותיהם . השם שאלו לדיירים.
את תשובתה של הסבתא לא שמעתי . היא דיברה בשקט , " מכשפה זקנה!" נשמע צריחתו של הגרמני. , וצעקותיה של הסבתא. צעדי הגרמנים, צעדים כבדים מסומרים וצעדים קלים והססניים , צעדיה של הסבתא.
מהיושבים במרתף איש לא הוציא הגה. השעה הייתה ארבע אחרי הצהריים. פתאום שמענו צעדים חוזרים ומתקרבים אל הבית.
"כאן מרתף, רואים ? הארגז הוזז ורגל גררה את האדמה מהמרתף, - רואים כאן דלת. אני בטוחה שכאן מתחבאים יהודים."
הכרתי את קולה של אחת "הדיירות" האוקראיניות שהתגוררה בבית הגדול שלנו בעבר.
"דלת המרתף נפרצה. אלומת אור פרעה את האפילה. קנים של רובים. מבעד לסדקים שבחבית ראיתי את הכוSל.
"ראוס! – יהודים החוצה"
"משפחת השען יצאה ראשונה. אחריהם הלכה אמי. אחותי הקטנה בת הארבע היתה בזרועותיה. אמי בכתה בקול רם.
"אל תובילו אותי" הרגו אותי פה במקום, בביתי" , - התחננה " אני רוצה למות בביתי,  אחותי שהייתה חבויה בחבית התייפחה.
--אימא, אני באה , אל תבכי אימא , אני אלך אתך, אימא"
שלום מכעכע  בגרונו , קולו כפניו מחליפים צבעיים.
"מהעבר השני של הבית גר אוקראיני . בן היה לו קאלה שמו. הוא היה בן ארבע-עשרה. פתאום שמעתי את קאלה מסתודד עם הגרמנים.
"אתה תרד ותבדוק אם ישנם עוד יהודים במרתף" –פקד עליו אחד הגרמנים.
קאלה ירד. גישש בין החביות. עצרתי את נשימתי. צעדיו התקרבו אל החבית שלי. עצמתי את עיני. קאלה פחד כנראה מאוד . קולו רעד כאשר הודיע לגרמנים :
"לא , פה אין יותר יהודים צעק מלמטה"
ומה עשית אחר כך? " שאל ואלדק.
"עשיתי?" – גיחך שלום- " לא חשוב מה שעשיתי. אין לי עוד כוח לספר. בואו נמשיך לשחק בשח."
מקור וקרדיט :

אמא, המותר כבר לבכות ?, נסיה אורלוביץ - רזניק



 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…