דלג לתוכן הראשי

סיפורה של שולמית



  

בת 13 בעת האירועים
חג המולד , 1943
שולמית סיפרה באידיש . דיברה בקולה המתנגן . היא הטיבה לספר. שמתי לב כיצד יוז'יק , שבהתחלה ישב נשען מהורהר אל הקיר, התחיל מטה אוזן לסיפורה . שולמית הייה נותנת מדי פעם מבט באורחים. בודקת , אם גם הם מקשיבים לה.
"הגוייה הייתה צועקת עלי כל היום. שם מעשה שעשיתי לא מצא חן בעיניה. עתים הייתה נתקפת מיני מצבי-רוח כאלה ואז הייתה שופכת עלי את כל חמתה. אני זוכרת, שהיה כבר חושך בחוץ. נכנסתי מהחצר. הבאתי ערימת עצים. הטלתי אותם ליד התנור וכבר אמרתי להעלות אש, כשפתאום ניגשה אלי בעלת-הבית  הגויה ואמרה לי : "עליך ללכת מכאן. לא אוכל לכלכל פה נוסף. די לי בארבעת הזללנים שלי . מוטב שתלכי עכשיו. בחושך תמיד יותר קל להסתתר" .
"הייתי המומה. לא ציפיתי לדבר זה" , - מספרת שולמית. " יצאתי . אני זוכרת שלא לקחתי אתי כלום. יצאתי, כפי שעמדתי. בחוץ ירד שלג, נעלי קרועות היו ולבשרי שמלה דקיקה. לא ידעתי לאן לפנות. לא הייתי יוצאת מפתח הבית. עבדתי מהבוקר השכם עד הלילה. לא הכרתי אדם בכפר הזה.

 הלכתי בצדי הכביש . הסתכלתי מבעד לחלונות של בתי הכפר . אור היה בכל הבתים. אנשים הסבו אל שולחנות ערוכים, אכלו ושתו מכל טוב. בכל בית היו אורחים. השלג ירד וקר היה לי . נזכרתי , כי מאז הצהריים לא בא אוכל אל פי .  הבנתי שאסור לי להיכנס לאחד הבתים. אולי מתארחים שם באנדרובצים ( נאמניו האוקראינים של סטפן בנדרה,  (Stepan Bandera) וחייליו נקראו בנדרובצים) . מי יודע ? הייתי עייפה . אותו יום כיבסתי. ניקיתי את הבית . עברתי את כל הכפר לאורכו. חציתי את הכביש והתחלתי מהלכת מהעבר השני, בכיוון ההפוך. גם כאן ראיתי בעד החלונות אנשים לבושי חג , מסובים משפחות משפחות , מבוגרים וילדים. שפע של אוכל והכול אוכלים. אוכלים כמה שרוצים" .
"הלכתי לאיטי. נפש לא נראתה בחוץ. לא בכיתי . לאן עלי להיכנס , הן לא אוכל להתהלך כך כל הלילה. זו  הייתה המחשבה היחידה שחשבתי כל הזמן" , נזכרת שולמית.
"הגעתי לבית האחרון . תרנגול קרא . ידעתי כי שעת חצות הגיעה. ליד הבית נעצרתי. לא זזתי מהמקום. לפתע צץ רעיון במוחי: אכנס לאט-לאט למרפסת. אסתתר בפינה חשוכה. איש לא ישגיח בי . האורחים ייצאו ואז אכנס לבית. אולי בכל זאת יניחו לי ללון הלילה.  וכך עשיתי . הצטנפתי בפינה. נשענת אל חבית-המים. הייתי עייפה מאד."
"כאשר התעוררתי , מצאתי את עצמי שוכבת על תנור. חם היה לי . איכר עמד לידי . " היה לך מזל ילדה , שיצאתי לשתות מים . ניגשתי לחבית , ומצאתי אותך, אחרת בוודאי שהיית קופאת מקור. בקושי השבנו את רוחך. היית קפואה כולך."
" הכול הוא עניין של מזל. נכנסתי למרפסת סתם . נתקלתי באנשים טובים , ישרים. התברר לי כי גם גוי זה היה מכת השטונדיסטים (חברי כת הבפטיסטים שטונדיסטים, היו מוכנים לסכן את עצמם למען היהודים הנרדפים באוקראינה ) . כל היום השאיר אותי בביתו. בערב רתם סוס לעגלה . אותי כיסה בקש והעבירני לכפר סמוך. מסר אותי למשפחה מרובת ילדים. תשעה ילדים היו שם וגם משפחה זו הייתה שייכת לאותה הכת. הם קיבלו אותי אליהם" .
שולמית סיימה .
מקור וקרדיט :  נסיה אורלוביץ –רזניק , אמא המותר כבר לבכות?, הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי-אנילביץ וספריית הפועלים , 1965.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…