ילדים בשואה

יום שלישי, 22 בדצמבר 2015

סיפורה של שולמית



  

בת 13 בעת האירועים
חג המולד , 1943
שולמית סיפרה באידיש . דיברה בקולה המתנגן . היא הטיבה לספר. שמתי לב כיצד יוז'יק , שבהתחלה ישב נשען מהורהר אל הקיר, התחיל מטה אוזן לסיפורה . שולמית הייה נותנת מדי פעם מבט באורחים. בודקת , אם גם הם מקשיבים לה.
"הגוייה הייתה צועקת עלי כל היום. שם מעשה שעשיתי לא מצא חן בעיניה. עתים הייתה נתקפת מיני מצבי-רוח כאלה ואז הייתה שופכת עלי את כל חמתה. אני זוכרת, שהיה כבר חושך בחוץ. נכנסתי מהחצר. הבאתי ערימת עצים. הטלתי אותם ליד התנור וכבר אמרתי להעלות אש, כשפתאום ניגשה אלי בעלת-הבית  הגויה ואמרה לי : "עליך ללכת מכאן. לא אוכל לכלכל פה נוסף. די לי בארבעת הזללנים שלי . מוטב שתלכי עכשיו. בחושך תמיד יותר קל להסתתר" .
"הייתי המומה. לא ציפיתי לדבר זה" , - מספרת שולמית. " יצאתי . אני זוכרת שלא לקחתי אתי כלום. יצאתי, כפי שעמדתי. בחוץ ירד שלג, נעלי קרועות היו ולבשרי שמלה דקיקה. לא ידעתי לאן לפנות. לא הייתי יוצאת מפתח הבית. עבדתי מהבוקר השכם עד הלילה. לא הכרתי אדם בכפר הזה.

 הלכתי בצדי הכביש . הסתכלתי מבעד לחלונות של בתי הכפר . אור היה בכל הבתים. אנשים הסבו אל שולחנות ערוכים, אכלו ושתו מכל טוב. בכל בית היו אורחים. השלג ירד וקר היה לי . נזכרתי , כי מאז הצהריים לא בא אוכל אל פי .  הבנתי שאסור לי להיכנס לאחד הבתים. אולי מתארחים שם באנדרובצים ( נאמניו האוקראינים של סטפן בנדרה,  (Stepan Bandera) וחייליו נקראו בנדרובצים) . מי יודע ? הייתי עייפה . אותו יום כיבסתי. ניקיתי את הבית . עברתי את כל הכפר לאורכו. חציתי את הכביש והתחלתי מהלכת מהעבר השני, בכיוון ההפוך. גם כאן ראיתי בעד החלונות אנשים לבושי חג , מסובים משפחות משפחות , מבוגרים וילדים. שפע של אוכל והכול אוכלים. אוכלים כמה שרוצים" .
"הלכתי לאיטי. נפש לא נראתה בחוץ. לא בכיתי . לאן עלי להיכנס , הן לא אוכל להתהלך כך כל הלילה. זו  הייתה המחשבה היחידה שחשבתי כל הזמן" , נזכרת שולמית.
"הגעתי לבית האחרון . תרנגול קרא . ידעתי כי שעת חצות הגיעה. ליד הבית נעצרתי. לא זזתי מהמקום. לפתע צץ רעיון במוחי: אכנס לאט-לאט למרפסת. אסתתר בפינה חשוכה. איש לא ישגיח בי . האורחים ייצאו ואז אכנס לבית. אולי בכל זאת יניחו לי ללון הלילה.  וכך עשיתי . הצטנפתי בפינה. נשענת אל חבית-המים. הייתי עייפה מאד."
"כאשר התעוררתי , מצאתי את עצמי שוכבת על תנור. חם היה לי . איכר עמד לידי . " היה לך מזל ילדה , שיצאתי לשתות מים . ניגשתי לחבית , ומצאתי אותך, אחרת בוודאי שהיית קופאת מקור. בקושי השבנו את רוחך. היית קפואה כולך."
" הכול הוא עניין של מזל. נכנסתי למרפסת סתם . נתקלתי באנשים טובים , ישרים. התברר לי כי גם גוי זה היה מכת השטונדיסטים (חברי כת הבפטיסטים שטונדיסטים, היו מוכנים לסכן את עצמם למען היהודים הנרדפים באוקראינה ) . כל היום השאיר אותי בביתו. בערב רתם סוס לעגלה . אותי כיסה בקש והעבירני לכפר סמוך. מסר אותי למשפחה מרובת ילדים. תשעה ילדים היו שם וגם משפחה זו הייתה שייכת לאותה הכת. הם קיבלו אותי אליהם" .
שולמית סיימה .
מקור וקרדיט :  נסיה אורלוביץ –רזניק , אמא המותר כבר לבכות?, הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי-אנילביץ וספריית הפועלים , 1965.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה