פסיה בירך (לויט) , מבין ציפורניהם הדורסות,

סיפורה של פסיה בירך( לויט) , בת 14 בתקופת השואה .

ירדה כבר חשיכה כמעט, כשבאו עוד כמה שוטרים והתחילו לירות בעומדים. האנשים החלו נופלים לארץ אגב צעקות-אימים וזוכרת אני, כמו מן הערפל שאמא צעקה אל השוטרים4 "הרגו אותי, אך אל תהרגו את הילדות שלי, את הילדות שלי אל תהרגו!" עם התחלת היריות עקרתי פתאום מן המקום והתחלתי לרוץ אל מאחורי הבניינים שהיו בחצר, ואין אני יודעת אם ירו גם אחרי או לא, חמקתי בין הבתים והגעתי לרפת ושבתי ועליתי למחבוא שבעליית-הגג. סגרתי אחרי את הדלת והסתתרתי כקודם. המומה מכל אשר נתרחש, ירד עלי קיפאון, או מעין התעלפות. ואין אני יודעת אם הייתה זו תרדמה שנפלה עלי או שסתם עזביני כוחותיי. על כל-פנים, כשהתעוררתי והתחלתי לתהות על סביבי ולזכור את כל אשר נתרחש, הייתה כבר חשיכה מסביב. השעה כבר הייתה ודאי אחרי חצות. פתאום שמעתי, מתוך החשיכה, קול ילדה בוכה, קול שהגיעני מן החצר. פתחתי את הדלת וירדתי למטה. הייתה זאת בתה הקטנה של משפחת שיפמנוביץ, שהתגוררה בית יחד עמנו ואף הייתה אתנו במחבוא – ילדה כבת 1 שנים. פתחתי בשאלות, כדי לדעת מאין הגיעה לכאן וכיצד ניצלה, והיא סיפרה לי, כי בשעה שהתחילו לירות נפלה אמה עליה וכיסתה אותה בגופה. השוטרים רצחו את אמה אך לא ידעו כי בנפלה שדודה, מכסה היא על ילדה שלא נפגעה. היא שכבה בשקט עד שהשוטרים הלכו ואז יצאה מבין ההורגים והסתתרה. העליתי אותה על עליית הגג אל המחבוא והיא ישבה ובכתה חרש4 מה אעשה עכשיו, מה אעשה? הרגעתי אותה ככל אשר יכולתי והבטחתי לה, כי שתינו נהייה ביחד ונסתתר תמיד ביחד וכי לא אעזוב אותה. התפקיד הזה להרגיע ולעודד, היה אולי יותר סם חיים ומרפא בשבילי, עצם הצורך לטפל במישהו כמו נתן טעם כלשהו לקיום אומלל זה. לאחר מחצית השעה שוב הגיענו מלמטה רחש של צעדים ואנחות שקטות. הבנתי, כי מישהו משרידי העיירה משוטט כאן, שהרי הגרמנים והשוטרים לא היו רגילים להתאנח בימים ההם. רגע עלתה בי מחשבה4 אולי אחותי? ושוב ירדתי למטה. היה זה ילד בן שלוש-עשרה, נכדו של שניאור הצבע. העליתי גם אותו למעלה... עם הילדים האלה הסתתרתי כשבועיים ימים, ללא אוכל וללא מים, כמעט. בעיקר אמורים הדברים בשבוע הראשון. זוכרת אני, כי לאחר כמה ימים החל לרדת גשם ואז הוצאנו בחשאי מטפחות וסמרטוטים מבעד לגג. הרטבנו אותם במי הגשם והיינו סוחטים אחר כך את רטיבותם אל פינו, להשקיט איכשהו את הצימאון. מבין החורים של הגג הייתי מסתכלת מדי פעם לדעת מה מתרחש בגטו. גרמנים לא ראיתי כמעט, כנגד זה שורצים היו כאן השוטרים הפולנים והביילורוסים, עוברים היו מבית לבית מחפשים יהודים שהתחבאו, מחפשים ומוצאים ומוציאים להורג, ברחוב ממש. לאחר מכן היו באים בעגלות ומטעינים את הגוויות ומוציאים אותן אל מחוץ לעיר. אחד ממראות הזוועה שנחרתו בזיכרוני, מימי שבתנו במחבוא – היה מקץ שבוע ימים בערך – באותו יום מצאו השוטרים כעשרה אנשים שהסתתרו במרתף – היו אלה משפחותיהם של ראובן ואייזיק כץ. נודע לי אחר כך, כי ללא אוכל וללא מים ישבו הם במרתף, והנה מצאום והוציאום – זקנים עם ילדים. הביאו אותם סמוך אל הבאר המפורסמת של העיירה, שנקרא "קנע-ריוועס ברונים". מי איננו זוכר את המים החיים של אותה באר, שכל בני העיירה היו באים שם לשאוב "טיי-וואסער" )מים לתה(. על יד הבאר הזאת ריכזו את כולם והם בכו והתחננו, כי תחילה, לפני שהורגים אותם יתנו להם לשתות קצת מים, אולם המרצחים לא שעו לבקשתם. לאחר זמן מה הרגו את כולם ליד הבאר. למחרת יום הרג העשרה, שוב הגיעוני צעקות. אימצתי את מבטי בעד החרכים וראיתי, כי השוטרים מובילים את לאה-רושקה החובשת, זו שנקראה אצלנו "די פעלדשערקע". מהלכת הייתה ומרעידה את ידיה. בוכה ומתחננת, כי לא יהרגו אותה, כי ירחמו עליה וישאירו אותה בחיים. הם הובילוה עד קצה הרחוב ושם ירו בה.

באחד הימים החלטתי לעשות מעשה. סגרתי את הילדים במחבוא ואני עצמי יצאתי לעלייה, ניגשתי אל החלון והתחלתי להסתכל החוצה. הרחוב היה שומם וריק. פתאום ראיתי אחד השוטרים מהלך ברחוב, שוטר פולני ששמו יאניש, מזכיר היה במשטרה והכרתיו מן הימים שעבדתי באחוזה, לשם היה סר מדי פעם והיה מקבל מאיתנו, עובדות המטבח דברי אוכל כלשהם. משראיתיו, התחלתי לקרוא בשמו. קולי היה חלש מאוד ואת כל כוחי אימצתי להגבירו ואומנם קלט הוא סוף-סוף, כי מישהו קורא לו והחל להסתכל על סביבו, עד שהבחין בי. אין זה מתקבל על הדעת, כי הכיר אותי, בכל זאת ראיתיו שם את אצבעו לפיו כאילו ביקש להזהירני מפני הסכנה שבדבר. כך נתפרשה לי שימת אצבעו לפיו. ראיתיו עוקר מייד ממקומו ומתחיל ללכת בכיוון הבית. לא ארכו הרגעים והוא עלה על עליית הגג. הייתי בטוחה, כי הוא בא לקחת אותי, כדי להרגני, אולם בעלותו ראיתי, כי הוא עומד כמו תוהה וחוכך בדעתו. למה אתה לא הורג אותי? קראתי כלפיו. למה אתה מחכה? אך הוא הוסיף לעמוד ולהסתכל כאילו עובד עצות היה, ולאחר שהות קלה אמר4 אל תדברי בקול. הירגעי, וחכי מעט. ושוב עמד רגע קט נבוך ומייד פנה וירד מן העלייה. הייתי בטוחה, כי דבריו המרגיעים רק תכסיס הם, כי הוא הלך לקרוא לעוד שוטרים ועם כל רצוני כי כבר יקיץ עלי הקץ, הייתה לי הציפייה קשה מנשוא. אך להפתעתי חזר הוא, לאחר שעה קלה, ועמו בקבוק מים ולחם. לאכול לא הייתי מסוגלת כלל, ורק מן המים שתיתי במקצת. לא גליתי לו דבר על שני הילדים המסתתרים עימי. הוא רק סיפר לי, כי מכל אנשי העיירה נותרו שמונים יהודים בעלי מקצוע, שנראו מסוגלים לעבוד, ואותם מעסיקים בכל מיני עבודות. נזכרתי עתה כי באחד הימים ראיתי את משה בירך עובר עם עגלה ברחוב וקראתי אליו מרחוק, אך הוא לא שמע ודאי את קולי כי לא ראיתי כל תגובה לקריאתי, לשאלתי הוא סיפר לי, כי גם בירך בין השמונים שנשארו בחיים. הוא אמר לי כי ישתדל לעשות משהו שיצרפו גם אותי אל שמונים אלה. הוא לא היה ידוע בעיירה כאוהב יהודים במיוחד, וקשה לי לדעת משום מה נהג בי כך – כלום שבע כבר דם וליבו נהפך עליו? ושמא היה כאן מקרה מיוחד של גילוי רחמים? ואומנם נוכחתי לדעת שיחסו כן ואמיתי, וכי הוא מבקש להושיט לי את עזרתו בלב שלם. סיפרתי לו על המחבוא שלי והוא אמר לי להיכנס ולהסתתר בו ולהמתין לידיעות ממנו... הוא ירד מן העלייה ואני חזרתי אל ה"בונקר" שלנו. נתתי לילדים פרוסות לחם קטנות ומים וסיפרתי להם על הפגישה המוזרה, כי אכן מוזרים נראו בימים ההם דברים מעין אלו, מוזרים ולא טבעיים. ישבנו וחיכינו להשתלשלות העניינים ואני חייבת להודות, כי הרצון למות, שהיה בי חזק כל כך לפני זמן מה כמו ניטל ממני פתאום. המילים הטובות ששמעתי והעזרה שהוגשה לי ובעיקר התקווה שדבריו נטעו, היו כמו אגלי טל על צמח שכבר התעלף למות והנה התעורר לרגע קל לנשום אוויר חיים. למחרת שוב הופיע השוטר והביא עמו דברי אוכל. הוא סיפר, כי ניסה לעשות משהו בדבר צירופי לחבורת היהודים, אבל לא הצליח עדיין, שכן נערכה אצלם רשימה מדוקדקת על ידי הגרמנים והם בודקים אותה מדי פעם ואינם נותנים להוסיף עליה. ושוב עודד את רוחי, כי מאמין הוא, בכל זאת, שתימצא איזו דרך להערים עליהם. יום-יום כמעט היה בא ומביא משהו לאכול.

  מקור וקרדיט :  פסיה בירך (לויט(  מבין ציפורניהם הדורסות, בתוך : גדעון רפאל בן-מיכאל (עורך): הישרדותם של יחידים בשואה המכון ללימודי השואה ע"ש ח.אייבשיץ - חיפה