דלג לתוכן הראשי

רחל והמדונה , רחל עדיין מצטלבת



רחל , ילדה בת 12 הצטרפה לבית הילדים בפולין באוגוסט 1945, בית ילדים אותו ניהלה ואירגנה נסיה אורלוביץ-רזניק מטעם תנועת השומר הצעיר. מרבית הילדים היו ניצולי שואה יתומים.
מנדל ז'פקה , חבר הקיבוץ בוואדנברג הביא אותה אלינו וכך הציגה :
" בת עירי היא . יום אחד הולך אני ברחוב ופתאום רואה אני רניה שכנתנו מקאליש מתהלכת לה עם בתה. לא האמנתי למראה עיני. בודדים נשארו מעירי." מנדל דיבר בהתרגשות: "תחילה לא רצתה לשמוע על נסיעה לבית-ילדים יהודי. הייתי מבקר יום-יום בביתם . הבטחתי לרחל שהיא תהייה אורחת בבית: תסתכל, ואם לא ימצא חן, תהיה רשאית לחזור" .
כחודש לאחר הגעתה של רחל לבית הילדה פרצה מריבה בינה ובין הילדה חווה.
להלן הדיווח המקורי של נסיה ארולוביץ-רזניק בספרה החשוב :
בבירור שערכה המחנכת נסיה אורלוביץ-רזניק , הילדה חווה שתקה לרגע . חשבה.
" אולי לא הייתי צריכה לקרוע את המחברות שלה" –אמרה, "אבל היא הרגיזה אותי נורא. מתהלכת בבית ואפה מורם. כמה זמן היא עוד תהיה חדשה אצלנו? חודש ימים היא היא כאן ועדיין מסתובבת כאורחת . לכל אחד מראה היא את התמונות שלה עם " היזוס". אינה פוסקת מלהתפאר : "זו התמונה שצילמו אותי תיכף אחרי ה"קומניה" (טקס הקדשה אצל הקאתולים , מעין בר-מצווה) . חווה עוברת לפולנית ומשתדלת לחקות את קולה של רחל.
"מאתיים ילדים ממשת הכפרים שבפראפיה התאספו אותו יום בכנסייה שבכפר. כי בחרו לאמור את תפילת ההודייה למאריה הקדושה. הכול כרעו על ברכיהם באולם למטה , רק אני עמדתי בין שני הכמרים על הבמה והסתכלתי על הילדים ועל הוריהם שכרעו באולם התפילה. גם אמי כרעה על ברכיה. אני קראתי וקולי היה צלול. אמי בכתה בקול רם. כל הנשים אמרו לה: "עליך להיות גאה על בתך, לשמוח ולא לבכות" , " אני בוכה מרוב אושר" , השיבה להם אמי.
" במה יש כאן להתפאר " ? שואלת אותי חווה באידיש , נמאסו עלי הסיפורים שלה. לילה , לילה היא מתעוררת , מתיישבת במיטתה , מצטלבת ו"יזוס מאריה" , "יזוס מאריה" .
בנוכחתך אין היא אומרת מאומה, אבל בחדר! לו היית שומעת :  " היהודים ראויים לכול , לכול הצרות, הם בגדו בישו , בגללם צלבו אותו!"
"את יודעת  למה קרעתי את המחברת שלה? " שוב היא התחילה להתפאר באוזני ליובה בחברותיה הטובות שבכפר. " הן לא כמו הבנות פה". כך פסקה. לא יכולתי עוד לסבול : " הפסיקי להתפאר בגויים שלך . נמאס כבר לשמוע. " זה מרגיז" , כל מה אמרתי, והיא " לא אשאל אותך. " אספר כמה שארצה ", אמרה רחל . התרגזתי . חטפתי המחברות מידה וקרעתי . היא העיפה בי שתי סטירות-לחי, היא כמו גויה . לא דומה בכלל ליהודיה" .
"היא יהודיה , חווה, כמוך וכמוני . גם לה היו די צרות. אין אנחנו יודעים הרבה אודותיה".
קראתי לרחל .
ודאי קראת לי בגלל חווה , נכון ? שאלה אותי בפולנית . "גם בגלל חווה , אבל לא רק בגללה. מזמן רציתי לשוחח אתך. אנו נוהגים לשוחח כאן בבית הילדים עם כל ילד , לדעת מה עבר עליו . זה טוב.
 הסתכלתי בנערה התמירה , בשערותיה החלקות , הבהירות , בשתי הגומות שבלחייה הורודות. היא נראתה כ"שיקסה" יפה ובריאה.
"ומי את לדעתך , יהודיה או גויה" – שאלתי פתאום.
"איני יודעת עדיין , עוד לא החלטתי. מנדל הבטיח לי , שאיש לא יציק לי כאן. שיניחו לי בשקט להסתכל ואחר כך להחליט. הבנות מציקות לי. לועגות . כאשר אני מתפללת לישו"
"באתי הנה רק להסתכל, לא החלטתי עדיין אם אשאר" .
"כאן בית יהודי. רחל . הילדים אינם רגילים לראות אנשים כורעים על ברכיהם בשעת התפילה . הם סקרנים. בעיני אחרים זה מעורר אפילו צחוק, כי זה אחרת. אמך, רחל, היא יהודיה. גם אביך היה יהודי. נולדת להורים יהודים ואת יהודיה.
רחל שותקת  ואחר כך מספרת:
"אני נוצריה , קיבלתי את הדת הנוצרית . מסרתי את "הקומניה" ככל ילדה נוצריה . למדתי את כל התפילות . ידעתי טוב יותר מכל הילדים. בי בחרו מכל מאתיים הילדים לומר את תפילת ההודייה אחרי "הקומוניה". אמת היא , שלא הוטבלתי. לכומר שיקרתי. אמרתי לו שהטבילו אותי. פחדתי לומר אחרת. אני יודעת , שזהו חטא. יום-יום אני מתפללת, שיכופר לי חטא זה. אני מאמינה באלוהים, ברוח-הקודש, ובבן , בישו" – מסבירה לי רחל.
"את קיבלת את הדת הנוצרית מתוך כורח, רחל , ולא מתוך רצון" .
"לא , לא נכון." כאשר הלכתי לטקס "הקומוניה" , רציתי בזאת, רציתי להיות כמו כל הילדות בכפר הפולני. לא רציתי להיות אחרת . הכומר לימד אותי יחד עם כל הילדים. אני רציתי להיות נוצריה, רציתי אפילו לשכוח, שהייתי יהודיה. לאמי הייתה תעודה מזוייפת כפולניה. היא קנתה אותב בווראשה בכסף. שם היה כתוב , שהיא אינה נשואה כלל. אני התביישתי בזאת מאוד. הייתי מספרת לכולם, כי איני זוכרת את אבי וכי לא הכרתי אותו כלל. הייתי מתארת בפני הילדים בכפר הפולני את הדודים והדודות שלי בוורשאה. בהמשך הזמן התחלתי בעצמי מאמינה בכך, שלא ידעתי את אבי וכי באמת קיימים דודים ודודות בעיר."
המלים פורצות מאליהן . " האל הנוצרי עוזר למאמינים בו. אפשר לבטוח בו הרבה יותר מאשר באלוהי היהודים . במו עיני ראיתי , כיצד יהודים התפללו מעומק-ליבם "שמע ישראל" , הם זעקו בכל לבם ואלוהי היהודים לא עזר במאום. הם התפללו ומכונות הירייה של הגרמנים טרטרו והכדורים פגעו ישר במתפללים. לפעמים אפילו לא הספיקו לסיים את המלה. כל ימי לא אשכח זאת . לא אשכח מה ראו עיני באומשלאגספלאץ. אף אחד מאלו שהתפללו לא ניצל" מסכמת רחל , בהדגישה כל מילה. " אף אחד " , - היא חוזרת – "ניצלו רק אלו שברחו" .
"לאלוהי הפולנים היה קל יותר להיענות למתפללים  אליו , בהם לא ירו. אותם לא הובילו לאומשלאגספלאץ."
"היהודים לא מוצאים חן בעיני" . אם נשארנו בחיים , אמא ואני , הרי זה רק הודות לפולנים . היהודים לא עזרו לנו במאומה. להיפך . אספר ותביני בדיוק למה אני מתכוונת" .
רחל מקרבת אלי את כסאה ומתיישבת מולי.
"היינו בקאליש והמלחמה פרצה. הגרמנים נכנסו לעיר. ברחנו , בהתחלה הגענו לעיר דוברה . הייתי אז בת-שבע. פליטים רבים נהרו לעיר. איש לא פתח את דלת ביתו. איש לא נתן לנו להיכנס. אפילו תמורת מים ביקשו כסף" .
 משם ברחנו לקוסוב-לאצקי. גם לשם הגיעו המוני פליטים. נהרו מכל העיירות שבסביבה. אבא לא היה שקט. כל הזמן חיפש דרכים לברוח. כאשר הקימו את הגטו , היינו שם רק יום אחד. ברחנו ליער. לקחנו אתנו רק דברי ערך וכסף. אני זוכרת , כי בדרך פגשנו ילדה קטנה , "שיקסה", חברה שלי . היא הבטיחה , שלא תגלה לשום איש , כי ראתה אותנו. כעבור ימים אחדים מצאה את מקום-מחבואנו והייתה מביאה לנו אוכל שגנבה בביתה" .
יום אחד נאלצנו לחזור לעיר כי אבי היה חולה. הלכנו , ההורים נכנסו לבית ואני נשארתי בחוץ. רצתי לחפש את החברות שלי. פתאום הגיע לאוזני טרטור מכונות הירייה. בכביש עמדו אוקראינים וירו בעוברים-ושבים. רצתי דרך גנים ושדות. כאשר הגעתי לסמטה שלנו , פגשתי את אמא. היא תפסה אותי ורצנו ביחד. הגענו לבית אחד . עלינו אל עליית-הגג. במשך כל הזמן לא אמרה אמא כלום. הייתה חיוורת נורא. מבוהלת. רציתי לשאול אותה על אבא, אבל לא שאלתי" .
"בעלייה התחבאנו בתבן . עצרנו את הנשימה . לפתע הגיעו לאוזנינו צעדים. שוטר יהודי עלה אל העלייה. הוא גילה אותנו. הוריד אותנו בכוח והוביל לאומשלאגספלאץ. יהודי הוביל אותנו ישר אל מכונות-הירייה. יהודי. איש לא הכריח אותו, הרי היה יחידי. מה היה אכפת לו, אילו היה משאיר אותנו בעליית-הגג? – רחל מטיחה את השאלה בזעם , "הגידי מה היה אכפת לו? בכוח הוביל אותנו לגרמנים . האם את מבינה" ?
"רחל , גם בין היהודים היו אנשים מושחתים , רעים ואכזריים , יודעת גם אני "
"אני פגשתי רק פולנים טובים. הלנה שבץ הייתה אשה פשוטה. כאשר ברחנו מהאומשלאגספלאץ עם אמא , נדדנו סתם. ללא מטרה. יערות וכפרים , אני תמיד נראתי כגויה. אמא שלחה אותי  לבית אחד האכרים הפולנים. אמת, הוא לא רצה להכניס אותי . פחדנו להישאר  בחוץ. התדפקנו על דלת ביקתה עלובה. הייתה זו ביקתתה של הלנה שבץ. אלמנה בלי ילדים. היא אספה אותנו . לה סיפרנו הכל . גם כיצד נפרדנו מאבא באומשלאגספלאץ. הכול .
 אבא השביע אותנו לברוח. הבטיח שיבוא אחרינו. ידענו , שלא יבוא . היה לו חום גבוה. בקושי הלך. הכול סיפרנו. היא החזיקה אותנו בביתה שלושה חודשים. סיפרה לכל האנשים בכפר כי אמא היא דודנית שלה מווראשה. לבסוף החלו חושדים. גם אז לא גרשה אותנו. קמה ונסעה עם שתינו לווראשה . מצאה לנו מקום מחבוא. דאגה לאמא שתקבל  תעודות מזוייפות . מצאה בשבילי מקום אצל גוי. הכול עשתה בשבילנו. עד היום אני כותבת לה מכתבים. כאשר פעם ארוויח כסף, אקנה לה את המתנה היפה ביותר. היא נוצריה אמיתית ומאמינה באלוהים  , ביישו.
"רחל, ישו גם הוא היה יהודי . האם הכומר סיפר לך זאת" ?
"ישו נולד יהודי . היהודים בגדו בו . צלבו אותו . הוא מת מות ייסורים . בישו אני מאמינה , אני אוהבת לשמוע סיפורים על מעשיו הטובים ".
"אני ראיתי את הגטו בוער " שיסעה אותי פתאום רחל. אמא לקחה אותי פעם אחת לווארשה והייתי שם שבוע ימים.  אני ראיתי את העשן השחור, שעלה לשמיים. "הגיטו בוער" אמרה לי אמא ופניה היו לבנות כסיד. היא מהרה לחצות את הרחוב ולא נעצרה ליד האנשים שעמדו והסתכלו בעשן. אני ראיתי את הכול מרחוק" .
שוב משלבת רחל את ידיה, יושבת מהורהרת , שותקת.
"אני זוכרת , כי באותו יום חשבתי והרגשתי בלבי, שאני יהודיה," מספרת רחל. חשבתי על אבי וידעתי, כי אין לי דודים ודודות פולניים. כאשר חזרתי לכפר, הייתי מדוכאה ימים רבים. העולם נראה בעיני חצוי לשניים – חציו יהודי וחציו נוצרי, ולי היה נדמה , שאני עומדת באמצע ואיני שייכת לא לכאן ולא לכאן".
מקור וקרדיט :  נסיה אורלוביץ –רזניק , אמא המותר כבר לבכות?, הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי-אנילביץ וספריית הפועלים , 1965.
 


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…