בתום מלחמת העולם השנייה החלה נהירה של ניצולים יהודיים משארית הפליטה לכיוון איטליה, שם התרכזו ארגוני העזרה היהודיים וחיילי הבריגדה היהודית, במטרה לעלות לארץ ישראל. רובם התרכזו בבתי ארגוני העזרה במילאנו. אזרח איטלקי בשם רפאלה קנטוני ועוזרתו מתילדה קאסין שמו להם למטרה לעזור
לילדים היהודיים ולהחזירם לחיק היהדות, והחלו מארגנים קבוצות של ילדים ונוער במונה בלוצרן. כדי להקים קבוצה נוספת הם פנו לעזרת משה זעירי, חבר קבוצת שילר, חייל הבריגדה שהוצב במילאנו והוא החל לארגנה. לאחר שהקבוצה עברה לבית בפיאצה טורה היא גדלה מאוד ונוספו לה מידי יום ילדים ניצולי מחנות. הבית כבר לא התאים
לקליטת ילדים נוספים ולכן הוחלט להעבירם לסלבינו, שם קיבלו בניין גדול ורחב ששימש
קודם לכן כבית נופש ופנימיה לנוער העילית הפאשיסטי. הקבוצה הראשונה כללה 20 ילדים מפולין ומהונגריה. את בית הילדים ניהל משה זעירי.
הילדים שנאספו בבית הילדים בסלבינו הועברו תהליך של שיקום פיזי ונפשי
מהתלאות אותן חוו בתקופת השואה. במקביל התחנכו בתוכנית לימודים שנועדה להשלים את
לימודיהם בתחומים כלליים אותם החסירו, וכן לימוד מלאכות שונות כמו מסגרות, נגרות
ותפירה. בנוסף, הקפידו על חינוך ליהדות וציונות שנועד להכינם לעלייהלארץ ישראל, כולל לימוד עברית. ארבע שעות ביום הילדים עבדו בכל ענפי הבית, כשהם מנהלים את חייהם בכוחות
עצמם, ללא שכירת עובדים מבחוץ, בעידודם של חיילי הבריגדה היהודית שהוצבו בצפון
איטליה והתושבים המקומיים. כמו כן נערכו פעילויות של שירה, מקהלה, ריקודים,
התעמלות, שמיעת סיפורים וחגיגות בשבתות ובחגים. הם הוציאו עלון בשם "ניבנו" ובו סיפורים, זיכרונות מבית ההורים ומאמרים פרי עטם
של הילדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה