דלג לתוכן הראשי

סיפורו של ליאון , ילד לוחם במרד וארשה הפולני



ליאון , בן 12 בעת המרד הפולני של העיר ווארשה
"אני הייתי  תחילה בבית היתומים של קורצ'אק. אחר הכך הסתירו אותי בצד הארי של ווראשה. סידרו אותי בביתה של עוזרת-בית, שעבדה פעם בבית קרובי-משפחה שלנו. היא לא הייתה סימפאטית , אבל בביתה הכרתי אשה , שאת שמה אני תמיד מזכיר ביראת-כבוד. היא הייתה פרופסור לספרות גרמנית באוניברסיטה של וארשה. שמה היה יאדויגה ביאלצקה. היא לימדה אותי גרמנית.  בוארשה היו חוגים בלתי-לגאליים, שילדים פולנים היו נפגשים בהם ולומדים. יאדוויגה צירפה גם אותי לחוג כזה."
"למדתי שם ובמשך הזמן נודע לי , כי החוגים היו קשורים במחתרת הפולנית . כך נכנסתי גם אני לעבודת המחתרת".
"ידאויגה היתה חרדה לי כבנה יחידה . מדי שובי משליחות של המחתרת הייתי מוצא אותה עומדת ליד החלון ומצפה. תמיד היה בידה משהו בשבילי. בטוח אני , שלא פעם הייתה מוסרת לי את מנת האוכל שלה" ,
"אני יכול לספר גם על אנשים פשוטים , פולנים שנהגו בנדיבות לב בלתי רגילה. אספר לכם מקרה אחד " , ליאון מדבר בשטף ואני מתאמצת לתפוס כל מילה, והנני דרוכה לא פחות מהילדים.
 "זה היה בזמן המרד הפולני בוארשה , והייתי ביחידה לוחמת  בת חמש מאות אנשים . עשרים ילדים היינו ביחידה הזאת. בן שנים עשרה הייתי ויהודי יחיד. איש מלבד האפוטרופסית שלי לא ידע את סודי. בסוף נשארו רק שני ילדים- ילד פולני ואני . הייתי סר לביתה של האפוטרופיסית שלי ונשאר ללון בו. הגרמנים היו במרחק 500 מטר מהבית.  הם הפציצו והפגיזו בלי הרף. אשה אחת מהפליטים שהיו בבית , נהרגה. יצאנו כל אנשי הבית, לקבור אותה. הגרמנים השגיחו בנו. הטילו עלינו פגז. נפצעתי קשה. הצלחתי להגיע בזחילה לעמדה של העזרה הראשונה. שלושים ושמונה רסיסים חדרו לגופי. בידי היה פצע גדול. שכבתי במרתף, היה לי חום גבוה. תרופות לא היו.
"לא היה גם אוכל . הגרמנים כבשו את הרובע שלנו . הספקתי לצאת. לרגלי האחת הייתה נעל קרועה ולשניה נעל-בית. הגרמנים תכננו תכנית שטנית. בקרבת מקום הייתה עמדה פולנית שהתגוננה בעקשנות. הגרמנים לא יכלו לכבוש אותה. הם העמידו את כל דיירי הרובע הזה לפני הטנק וציוו עלינו לצעוד לעבר העמדה, מתוך הנחה , שהפולנים לא יירו באחיהם" .
ליאון פוכר את כפיו. ..
"קשה היה לתאר את ההוויה הזאת. היינו בטוחים, כי חיים לא נצא מהעסק הזה. בקושי עמדתי על רגלי.  בחור פולני , שלא ראיתי אותו מימי תמך בי כל הזמן. מסביב היה שקט. הרחוב היה כמת. בקצה הרחוב עמד המתרס הפולני. מעל ראשינו הזדקר קנה-התותח של הטנק הגרמני, שנסע לאטו אחרינו. התקדמנו. בבהירות מחרידה תפסתי את המצב : אם הפולנים לא יירו, יירו הגרמנים. מאחורי המתרס ישבו פולנים. גם הם תפסו את המצב" .
"הגענו עד למרחק של שלושים מטר מהמתרס. פתאום נשמעה מהמתרס צעקה: " אחים התפזרו לצדדים , מהרו" הבחור שלידי העיף אותי בזרועותיו . כהרף עין היינו בחצר אחד הבתים . כולם התפזרו . הטנק הגרמני חוסל.
הגרמנים כבשו ,בסוף,  את העמדה הפולנית. כל האזור נכבש .  את התושבים הובילו לתחנה המזרחית של וארשה. גם המורה הייתה ביניהם. משם עברנו למחנה בפרושקוב. במרחק ארבעים קילומטר מוארשה. שם ערכו מיון , אבל הגרמנים לא ידעו , כמובן , שאני , יהודי. חלק נשלח לגרמניה וחלק לערי גרמניה. אני עם המורה הגענו לאזור צ'נסטוכובה. מצאנו מקום בביתו של אכר פולני. לא היה כמובן, אוכל, אכלנו קליפות של תפוחי האדמה. לימדתי קרוא וכתוב את בתו השל ראש הכפר. בתמורה קיבלתי כל יום ארוחה. הייתי אוכל חלק ואת השאר מביא למורה שהצילה אותי".
מקור וקרדיט :  נסיה אורלוביץ –רזניק , אמא המותר כבר לבכות?, הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי-אנילביץ וספריית הפועלים , 1965.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…