דלג לתוכן הראשי

סיפורו של ליאון , ילד לוחם במרד וארשה הפולני



ליאון , בן 12 בעת המרד הפולני של העיר ווארשה
"אני הייתי  תחילה בבית היתומים של קורצ'אק. אחר הכך הסתירו אותי בצד הארי של ווראשה. סידרו אותי בביתה של עוזרת-בית, שעבדה פעם בבית קרובי-משפחה שלנו. היא לא הייתה סימפאטית , אבל בביתה הכרתי אשה , שאת שמה אני תמיד מזכיר ביראת-כבוד. היא הייתה פרופסור לספרות גרמנית באוניברסיטה של וארשה. שמה היה יאדויגה ביאלצקה. היא לימדה אותי גרמנית.  בוארשה היו חוגים בלתי-לגאליים, שילדים פולנים היו נפגשים בהם ולומדים. יאדוויגה צירפה גם אותי לחוג כזה."
"למדתי שם ובמשך הזמן נודע לי , כי החוגים היו קשורים במחתרת הפולנית . כך נכנסתי גם אני לעבודת המחתרת".
"ידאויגה היתה חרדה לי כבנה יחידה . מדי שובי משליחות של המחתרת הייתי מוצא אותה עומדת ליד החלון ומצפה. תמיד היה בידה משהו בשבילי. בטוח אני , שלא פעם הייתה מוסרת לי את מנת האוכל שלה" ,
"אני יכול לספר גם על אנשים פשוטים , פולנים שנהגו בנדיבות לב בלתי רגילה. אספר לכם מקרה אחד " , ליאון מדבר בשטף ואני מתאמצת לתפוס כל מילה, והנני דרוכה לא פחות מהילדים.
 "זה היה בזמן המרד הפולני בוארשה , והייתי ביחידה לוחמת  בת חמש מאות אנשים . עשרים ילדים היינו ביחידה הזאת. בן שנים עשרה הייתי ויהודי יחיד. איש מלבד האפוטרופסית שלי לא ידע את סודי. בסוף נשארו רק שני ילדים- ילד פולני ואני . הייתי סר לביתה של האפוטרופיסית שלי ונשאר ללון בו. הגרמנים היו במרחק 500 מטר מהבית.  הם הפציצו והפגיזו בלי הרף. אשה אחת מהפליטים שהיו בבית , נהרגה. יצאנו כל אנשי הבית, לקבור אותה. הגרמנים השגיחו בנו. הטילו עלינו פגז. נפצעתי קשה. הצלחתי להגיע בזחילה לעמדה של העזרה הראשונה. שלושים ושמונה רסיסים חדרו לגופי. בידי היה פצע גדול. שכבתי במרתף, היה לי חום גבוה. תרופות לא היו.
"לא היה גם אוכל . הגרמנים כבשו את הרובע שלנו . הספקתי לצאת. לרגלי האחת הייתה נעל קרועה ולשניה נעל-בית. הגרמנים תכננו תכנית שטנית. בקרבת מקום הייתה עמדה פולנית שהתגוננה בעקשנות. הגרמנים לא יכלו לכבוש אותה. הם העמידו את כל דיירי הרובע הזה לפני הטנק וציוו עלינו לצעוד לעבר העמדה, מתוך הנחה , שהפולנים לא יירו באחיהם" .
ליאון פוכר את כפיו. ..
"קשה היה לתאר את ההוויה הזאת. היינו בטוחים, כי חיים לא נצא מהעסק הזה. בקושי עמדתי על רגלי.  בחור פולני , שלא ראיתי אותו מימי תמך בי כל הזמן. מסביב היה שקט. הרחוב היה כמת. בקצה הרחוב עמד המתרס הפולני. מעל ראשינו הזדקר קנה-התותח של הטנק הגרמני, שנסע לאטו אחרינו. התקדמנו. בבהירות מחרידה תפסתי את המצב : אם הפולנים לא יירו, יירו הגרמנים. מאחורי המתרס ישבו פולנים. גם הם תפסו את המצב" .
"הגענו עד למרחק של שלושים מטר מהמתרס. פתאום נשמעה מהמתרס צעקה: " אחים התפזרו לצדדים , מהרו" הבחור שלידי העיף אותי בזרועותיו . כהרף עין היינו בחצר אחד הבתים . כולם התפזרו . הטנק הגרמני חוסל.
הגרמנים כבשו ,בסוף,  את העמדה הפולנית. כל האזור נכבש .  את התושבים הובילו לתחנה המזרחית של וארשה. גם המורה הייתה ביניהם. משם עברנו למחנה בפרושקוב. במרחק ארבעים קילומטר מוארשה. שם ערכו מיון , אבל הגרמנים לא ידעו , כמובן , שאני , יהודי. חלק נשלח לגרמניה וחלק לערי גרמניה. אני עם המורה הגענו לאזור צ'נסטוכובה. מצאנו מקום בביתו של אכר פולני. לא היה כמובן, אוכל, אכלנו קליפות של תפוחי האדמה. לימדתי קרוא וכתוב את בתו השל ראש הכפר. בתמורה קיבלתי כל יום ארוחה. הייתי אוכל חלק ואת השאר מביא למורה שהצילה אותי".
מקור וקרדיט :  נסיה אורלוביץ –רזניק , אמא המותר כבר לבכות?, הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי-אנילביץ וספריית הפועלים , 1965.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…