ילדים בשואה

יום ראשון, 27 בדצמבר 2015

לא לציית כדי לברוח



בוריס סירולניק ,בן למשפחה יהודית צרפתית ,  כיום פרופסור לרפואה בצרפת , היה בשנת 1944  ילד בן 6 .
"העמידו אותנו בשורה בחזית בית הכנסת בבורדו . ברגע שעברנו בפתח הדלת , כיוונו אותנו לשני שולחנות. קצין אחד  גרמני  במגפי עור עמד בין שניהם בפישוק כמו בסרט גרוע" .
"אני נזכר שהוא כיוון את האנשים בתנועה קלילה לעבר השולחן הזה או השולחן הזה.  מה הייתה משמעות הבחירה ?
שמעתי אומרים : "כדאי להגיד שאתה חולה , יכוונו אותך לשולחן שרושמים בו אנשים לבית החולים.
"רק זה לא, , אמרו אחרים , "כדאי להגיד שאתה בריא כדי שיישלחו אותך לSTO ( עבודות כפייה) בגרמניה" .
"כשעברתי בפתח הדלת , ראיתי מאחורי השולחן של הטור השמאלי את הנער הצופה ששערו היה מסולסל ככבש , ידידו של קאמי. יצאתי מהשורה כדי לגשת אליו. כשהבחין בי קפץ ממקומו, כיסאו התהפך , והוא הסתלק בצעדים גדולים .
באותו רגע הבנתי שהוא זה שהסגיר אותי .
"בית הכנסת השחיר מרוב אנשים. אני זוכר שאנשים שכבו על הארץ ונדחקו אל הקיר כדי להותיר מקום למעבר. אני זוכר אישה שמנה שחיפשה ילדים כדי להושיב אותם על שמיכה שהייתה פרושה על הקרקע.   היום אני יכול להגיד שלא נתתי אמון באישה ההיא עם השמיכה שלה. האם באמת כך הרגשתי בלילה ההוא בינואר 1944?  על השמיכה שכבו כמה ילדים וניסו להירדם. על שני כיסאות בקרבת מקום היו כמה קופסאות קרטון  שהכילו שפורפרות חלב מרוכז ממותק. ידעתי זאת כי מישהו נתן לי מהן."
אני זוכר שביקשתי לקבל אחת או שתיים , מיהרתי להסתלק משם עם האוצר והתיישבתי על כורסה אדומה שניצבה במרחק מה, ליד אחד הקירות.
"מעת לעת הייתה הדלת נפתחת , האור והקור חדרו פנימה עם כל קבוצת אנשים חדשה. הם נרשמו ליד אחד משני השולחנות וחיפשו פינה לשבת בה. באופן קבוע היו מעירים אותנו ומעמידים אותנו בטור בין שתי שורות תיל דוקרני, באמצע בית הכנסת. קיבלנו ספל קפה חם מאד, אחרי שאמרנו את שמנו. בכל פעם לקח ממני אחד המבוגרים את הקפה."
"לא ניגשתי עוד לקחת את שפורפרות החלב המרוכז . אחת האחיות הרחמניות הביאה לי אותן ...... אילו בגדים היא לבשה ? מן הסתם מדי אחות, כי אני זוכר בבירור שהיא הייתה אחות. אני עדיין רואה בעיני רוחי את פניה , שהיו יפות מאד בעיני, את שערה הבלונדיני ואת שפורפרות החלב המרוכז שנתנה לי. אני זוכר שחיבקתי את צווארה."
"קמתי שוב ושוב מהכורסה שלי כדי לתור את בית הכנסת. הלכתי בעקבות צעירים שתיכננו לברוח משם. הבנתי מה כוונתם כי הם היחידים שהסתכלו כלפי מעלה , לעבר החלונות. אחד מהם אמר, "במשתנות , החלונות גבוהים מדי, קטנים ומסורגים."
"שני גברים עמדו ליד הדלת וכמו נבדלו משאר האסירים. הם סקרו את הקהל ואחד מהם, לבוש בסרבל עבודה , אמר : "קיבלנו פקודה לשים את הילדים בקרונות מלוחים ( בצרפתית מלוח דומה בצליל למילה אטום ,) . בגיל 6 לא ידעתי מה משמעות המילה "אטום" , חשבתי שעמדו להכניס את הילדים לקרונות מלוחים ולבטח היה מדובר בעינוי אכזר. הייתי מוכרח להציל את עצמי. הסתכלתי למעלה : בלתי אפשרי , גבוה מדי."
חזרתי לבתי-השימוש כדי לבדוק אם אכן ניתן להגיע לחלון. הייתה מהומה גדולה בבית-הכנסת. מאחורי דלת אחד התאים היו כמה קרשים ממוסמרים בצורת Z .
אני חושב שהשענתי את רגליי על מחיצה אחת ואת גבי על השנייה. להפתעתי החזקתי מעמד בלי מאמץ. הרעש בבית הכנסת הלך וגבר. איש בבגדים אזרחים נכנס ופתח דלת אחר דלת של תאי השירותים. הוא לא הרים את מבטו. הרעש שכך עתה . חייל גרמני נכנס בתורו ובדק את התאים. אילו היה מרים את ראשו , הוא היה רואה ילד תקוע סמוך לתקרה. חיכיתי עד שהשתרר שקט מוחלט ואז הנחתי לעצמי לצנוח אל הקרקע.
בית הכנסת היה ריק עתה. השמש חדרה מבעד לשער הפתוח. אני זוכר את האבק שריחף באור. חשבתי שהמראה יפה . גברים בבגדים אזרחיים עמדו במעגל ודיברו. כשעברתי על ידם היה לי רושם שהם ראו אותי אך לא אמרו דבר, ויצאתי החוצה.
ברחוב, המכוניות יוצאות לדרכן. כמה חיילים מפוזרים לרגלי המדרגות הרחבות ומסדרים את כלי הנשק שלהם. האחות היפה עומדת ליד אמבולנס ומסמנת לי בידה. אני מדלג על המדרגות וצולל תחת מזרן שעליו שוכבת אישה גוססת. קצין גרמני עולה על האמבולנס ובודק את האישה. האם הוא מבחין בי מתחת למזרן ? הוא נותן אות לתזוזה.
האחות היפה העבירה אותי  בחשאי לעבר חדר האוכל של הפקולטה למשפטים, שם הכירה את אחד הסטודנטים, שהציע להחביא אותי כמה ימים.
"הזיכרון הבא: המשאית נוסעת בלילה .. החביאו אותי מאחורי שק תפוחי אדמה והניחו לפני עוד שקים ... באחד המחסומים החיילים בודקים כמה שקים ולא פותחים את זה שלי. הרכב נעצר בכיכר באחד הכפרים ... המבוגרים מקישים על דלת גדולה . .. נזירה בשביס מציצה החוצה ואומרת : "לא , לא זה לא בא בחשבון , הילד הזה מסוכן ." היא סוגרת את הדלת בצעקות."
"אני נמצא בחצר בית ספר . ארבעה או חמישה מבוגרים , מן הסתם מורים , שמים על גבי שכמיה ומאיצים בי לכסות את פניי בברדס. הם קוראים בקול לילדים להיכנס לכיתות. הם סובבים אותי כדי להסתירני, מלווים אותי למכונית ממתינה, ואומרים : " מהר, הגרמנים מתקרבים!"
"אני מוצא שהתגובה שלהם טיפשית . אני רואה פני ילדים צמודות לכל החלונות. מאמציהם הגלויים להסתיר אותי מבליטים את נוכחותי ביתר שאת ומסכנים אותם. המבוגרים אינם פיקחים במיוחד."
לא אמרתי דבר . הרגשתי כמו מפלצת.
מקור וקרדיט : בוריס סירולניק , ברח החיים קוראים  לך  (זיכרון , ילדות והישרדות) .  מודן 2014

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה