דלג לתוכן הראשי

לא לציית כדי לברוח



בוריס סירולניק ,בן למשפחה יהודית צרפתית ,  כיום פרופסור לרפואה בצרפת , היה בשנת 1944  ילד בן 6 .
"העמידו אותנו בשורה בחזית בית הכנסת בבורדו . ברגע שעברנו בפתח הדלת , כיוונו אותנו לשני שולחנות. קצין אחד  גרמני  במגפי עור עמד בין שניהם בפישוק כמו בסרט גרוע" .
"אני נזכר שהוא כיוון את האנשים בתנועה קלילה לעבר השולחן הזה או השולחן הזה.  מה הייתה משמעות הבחירה ?
שמעתי אומרים : "כדאי להגיד שאתה חולה , יכוונו אותך לשולחן שרושמים בו אנשים לבית החולים.
"רק זה לא, , אמרו אחרים , "כדאי להגיד שאתה בריא כדי שיישלחו אותך לSTO ( עבודות כפייה) בגרמניה" .
"כשעברתי בפתח הדלת , ראיתי מאחורי השולחן של הטור השמאלי את הנער הצופה ששערו היה מסולסל ככבש , ידידו של קאמי. יצאתי מהשורה כדי לגשת אליו. כשהבחין בי קפץ ממקומו, כיסאו התהפך , והוא הסתלק בצעדים גדולים .
באותו רגע הבנתי שהוא זה שהסגיר אותי .
"בית הכנסת השחיר מרוב אנשים. אני זוכר שאנשים שכבו על הארץ ונדחקו אל הקיר כדי להותיר מקום למעבר. אני זוכר אישה שמנה שחיפשה ילדים כדי להושיב אותם על שמיכה שהייתה פרושה על הקרקע.   היום אני יכול להגיד שלא נתתי אמון באישה ההיא עם השמיכה שלה. האם באמת כך הרגשתי בלילה ההוא בינואר 1944?  על השמיכה שכבו כמה ילדים וניסו להירדם. על שני כיסאות בקרבת מקום היו כמה קופסאות קרטון  שהכילו שפורפרות חלב מרוכז ממותק. ידעתי זאת כי מישהו נתן לי מהן."
אני זוכר שביקשתי לקבל אחת או שתיים , מיהרתי להסתלק משם עם האוצר והתיישבתי על כורסה אדומה שניצבה במרחק מה, ליד אחד הקירות.
"מעת לעת הייתה הדלת נפתחת , האור והקור חדרו פנימה עם כל קבוצת אנשים חדשה. הם נרשמו ליד אחד משני השולחנות וחיפשו פינה לשבת בה. באופן קבוע היו מעירים אותנו ומעמידים אותנו בטור בין שתי שורות תיל דוקרני, באמצע בית הכנסת. קיבלנו ספל קפה חם מאד, אחרי שאמרנו את שמנו. בכל פעם לקח ממני אחד המבוגרים את הקפה."
"לא ניגשתי עוד לקחת את שפורפרות החלב המרוכז . אחת האחיות הרחמניות הביאה לי אותן ...... אילו בגדים היא לבשה ? מן הסתם מדי אחות, כי אני זוכר בבירור שהיא הייתה אחות. אני עדיין רואה בעיני רוחי את פניה , שהיו יפות מאד בעיני, את שערה הבלונדיני ואת שפורפרות החלב המרוכז שנתנה לי. אני זוכר שחיבקתי את צווארה."
"קמתי שוב ושוב מהכורסה שלי כדי לתור את בית הכנסת. הלכתי בעקבות צעירים שתיכננו לברוח משם. הבנתי מה כוונתם כי הם היחידים שהסתכלו כלפי מעלה , לעבר החלונות. אחד מהם אמר, "במשתנות , החלונות גבוהים מדי, קטנים ומסורגים."
"שני גברים עמדו ליד הדלת וכמו נבדלו משאר האסירים. הם סקרו את הקהל ואחד מהם, לבוש בסרבל עבודה , אמר : "קיבלנו פקודה לשים את הילדים בקרונות מלוחים ( בצרפתית מלוח דומה בצליל למילה אטום ,) . בגיל 6 לא ידעתי מה משמעות המילה "אטום" , חשבתי שעמדו להכניס את הילדים לקרונות מלוחים ולבטח היה מדובר בעינוי אכזר. הייתי מוכרח להציל את עצמי. הסתכלתי למעלה : בלתי אפשרי , גבוה מדי."
חזרתי לבתי-השימוש כדי לבדוק אם אכן ניתן להגיע לחלון. הייתה מהומה גדולה בבית-הכנסת. מאחורי דלת אחד התאים היו כמה קרשים ממוסמרים בצורת Z .
אני חושב שהשענתי את רגליי על מחיצה אחת ואת גבי על השנייה. להפתעתי החזקתי מעמד בלי מאמץ. הרעש בבית הכנסת הלך וגבר. איש בבגדים אזרחים נכנס ופתח דלת אחר דלת של תאי השירותים. הוא לא הרים את מבטו. הרעש שכך עתה . חייל גרמני נכנס בתורו ובדק את התאים. אילו היה מרים את ראשו , הוא היה רואה ילד תקוע סמוך לתקרה. חיכיתי עד שהשתרר שקט מוחלט ואז הנחתי לעצמי לצנוח אל הקרקע.
בית הכנסת היה ריק עתה. השמש חדרה מבעד לשער הפתוח. אני זוכר את האבק שריחף באור. חשבתי שהמראה יפה . גברים בבגדים אזרחיים עמדו במעגל ודיברו. כשעברתי על ידם היה לי רושם שהם ראו אותי אך לא אמרו דבר, ויצאתי החוצה.
ברחוב, המכוניות יוצאות לדרכן. כמה חיילים מפוזרים לרגלי המדרגות הרחבות ומסדרים את כלי הנשק שלהם. האחות היפה עומדת ליד אמבולנס ומסמנת לי בידה. אני מדלג על המדרגות וצולל תחת מזרן שעליו שוכבת אישה גוססת. קצין גרמני עולה על האמבולנס ובודק את האישה. האם הוא מבחין בי מתחת למזרן ? הוא נותן אות לתזוזה.
האחות היפה העבירה אותי  בחשאי לעבר חדר האוכל של הפקולטה למשפטים, שם הכירה את אחד הסטודנטים, שהציע להחביא אותי כמה ימים.
"הזיכרון הבא: המשאית נוסעת בלילה .. החביאו אותי מאחורי שק תפוחי אדמה והניחו לפני עוד שקים ... באחד המחסומים החיילים בודקים כמה שקים ולא פותחים את זה שלי. הרכב נעצר בכיכר באחד הכפרים ... המבוגרים מקישים על דלת גדולה . .. נזירה בשביס מציצה החוצה ואומרת : "לא , לא זה לא בא בחשבון , הילד הזה מסוכן ." היא סוגרת את הדלת בצעקות."
"אני נמצא בחצר בית ספר . ארבעה או חמישה מבוגרים , מן הסתם מורים , שמים על גבי שכמיה ומאיצים בי לכסות את פניי בברדס. הם קוראים בקול לילדים להיכנס לכיתות. הם סובבים אותי כדי להסתירני, מלווים אותי למכונית ממתינה, ואומרים : " מהר, הגרמנים מתקרבים!"
"אני מוצא שהתגובה שלהם טיפשית . אני רואה פני ילדים צמודות לכל החלונות. מאמציהם הגלויים להסתיר אותי מבליטים את נוכחותי ביתר שאת ומסכנים אותם. המבוגרים אינם פיקחים במיוחד."
לא אמרתי דבר . הרגשתי כמו מפלצת.
מקור וקרדיט : בוריס סירולניק , ברח החיים קוראים  לך  (זיכרון , ילדות והישרדות) .  מודן 2014

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…