לקראת סוף 1942 אני ואחי מרסל חזרנו מביקור
בארדנים, באיזור הגבול של צרפת ובלגיה אני לא זוכר בדיוק לשם מה נסענו אך ככל הנראה
הוריי שלחו אותנו לחופשת קיץ , בילינו שם במבצר גדול ומרשים נורא בעיצובו היוצא דופן.
כשהגענו חזרה לבית הורינו נדהמנו לראות
את דלת הדירה חסומה. חיילי הגסטאפו הנאצים לקחו את אבי ואמי וסגרו את הדלת עם שני קרשים
גדולים. סימן נוסף שזכור לי מהמקום הוא שלט שחור של גולגולת.
באותו היום לננו בדירתו של שומר הבית שהסכים
להלין אותנו לערב אחד , אך הוא לא היה מוכן לקחת את הסיכון של הסתרת יהודים. דינו של
מסתיר יהודים היה כדינו של יהודי והוא חשש לחיי משפחתו. מאותו הרגע אני ואחי חיינו
ברחובות בזכות עצמנו.
חיינו ברחובות בריסל כמה חודשים , בתור
ילד זו הייתה תקופה קשה נורא ההישרדות היומיומית אחרי אוכל ושתייה והקור העז ששרר שם
היו בלתי נסבלים. ביום אחד תפסו אותי ואת מרסל שני פקידים מהממשלה הבלגית, כל-כך שמחתי
כשהרגשתי שמישהו אוחז את ידי ומוביל אותי אחרי תקופה כל-כך ארוכה שבה חייתי בתחושת
חופש מוחלט. הפקידים הסיעו אותנו לבית היתומים ווזנבק
. קראו לנו "הילדים של החיים - " זה היה פרוייקט של המלכה אליזבט, בעקבות ערנותה להשתלטות הנאצית , היא ניצלה
את קשריה עם ממשלת גרמניה ובשיחות עם היטלר היא רצתה לבקש הקלות מיוחדות לילדים במלחמה,
כדי להציל את הילדים היהודים מציפורני הנאצים . למרות עקשנותו של היטלר היא הצליחה
להשיג אישור שילדים עד גיל 14 לא ילקחו למחנות . בית היתומים היה בחסות ממשלת בלגיה.
במשך התקופה הזאת בעיקר שיחקנו כל היום . הגרמנים אסרו עלינו ללמוד במקום. היה מותר
לעשות כמעט הכל אך ללמוד היה מחוץ לתחום
מבחינתי זה הסתדר דיי טוב כי לא אהבתי ללמוד.
היינו מחולקים לפי שכבות גיל, אני ואחי כמעא ולא היינו ביחד במשך התקופה הזאת . לבית
המחסה הורשו להיכנס רק ילדים בני 14 , ומטה לקראת שנת 1944 הגרמנים הגיעו ורצו לפזר
את בית המחסה בטענה שיש ילדים שגילם לא מאפשר להם להיות שם, את ויזנבק פינו בין לילה.
הפרידו אותי ואת אחי בגללל הבדלי הגיל ביננו אני נשלחתי למנזר בלובן
Le mount laster . שם אילצו אותנו להוריד את הטלאי הצהוב וחילקו אותנו לקבוצות
קטנות של 6-8 ילדים. אני זוכר
שקבלת הפנים במנזר הייתה טובה מאוד, שמרנו על כבוד המקום והשתתפנו בתפילות היומיות
ועל הכל האלמנטים הדתיים כי זה מה שביקשו מאיתנו אך לעולם לא הכריחו אותנו, היו נזירות
שהסבירו לנו שחשוב שנשמור גם על הדת שלנו , שנתגאה ולעולם לא נשכח שאנחנו יהודים
. במנזר
הייתה מסגרת לימודים שכללה בעיקר לימודי דת , אך היו לימודים בסיסיים נוספים. היה לי
מזל גדול שלכל מקום שאליו הגעתי תמיד נורא אהבו אותי , ולרוב גם הבינו את מצבי ולא
חייבו אותי ללמוד. וכשכולם למדו בכיתות אני הייתי עסוק בשובבויות ובמשחקים. היינו במנזר
עד גמר המלחמה , באותה תקופה הגיעה הבריגאדה היהודית ושיחררה אותנו מהמנזר על ידי רשימות
שהיו מהמלכה.חיילי הבריגאדה לקחו אותנו חזרה לויזנבק , בית היתומים הנטוש היה פרוץ
ובזוז. במהלך המלחמה אנשים פרצו למקום כדי לגנוב את האוכל שנשאר שם. החיילים היו מקבוצת
בני עקיבא , אני זוכר שאחי רצה שנחזור בתשובה ונהיה דתיים בעקבות השפעתם עלינו. בין
החיילים היה בחור בשם יעקב בורגא , הם החליטו לקחת אותנו למקום בשם מרקאן שם החינוך
היה של בני עקיבא וברובו היה דתי, מלבד כמה מקצועות שאותם היו מלמדות מורות בלגיות
שהיו מגיעות לבית הספר .
באופן דיי קיצוני קירבו אותנו לדת, וכבר
היינו נורא מבולבלים לאחר שחזרנו מהכנסייה ולמדנו להתפלל לישו, היה לנו קשה להבין מה
קורה . עליי לא הקשו יותר מדיי. בגלל שהייתי דיי שובב תמיד הצלחתי להסתדר בעצמי –לבד.
הייתי בהרבה עונשים כי לא הייתי מוכן ללמוד
. הייתה מורה בלגית אחת שנורא חיבבה אותי, הגברת ז'נט פיקאר. אנחנו בקשר עד
היום, ואף נסעתי לבקר אותה לפני כמה שנים. למרות שהיה לי מאוד קשה ללמוד אז היא הייתה
רושמת לי ציונים גבוהים ורושמת אותי כנוכח גם כשלא הייתי מגיע כלל. אני זוכר שנפרדתי
ממנה בשנת 1947 לפני שעברנו לרונקייאר רונקייאר היה פרוייקט הכשרה של עליית הנוער.
והחינוך בו היה תחת הפיקוח של הסוכנות היהודית , עליית הנוער וזרם של בני עקיבא.
ברונקייאר לימדו אותנו את המקצועות החופשיים לפני העלייה לארץ. למדנו חקלאות בניין
ומי שהיה קצת מבוגר יותר כמו אחי , לימדו אותו גם ללחום ולירות ברובים
.
במרץ , 1949 הסיעו אותנו מבלגיה לצרפת
בחשאי, ומצרפת הגענו ארצה באוניה קדמה. העוניה עגנה בנמל חיפה
. עליתי
ארצה עם 3 בנות שלמדו איתי , הגענו לקרית שמואל לבית- עולים ארעי שהוקם באוהלים.
את הבנות לקחו לבית יתומים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה