דלג לתוכן הראשי

סיפורה של אידה , לבד ביער העבות



לא ידעתי  בהתחלה מאומה על ילדה זו . היו ימים ולילות ארוכים ארוכים בחייה הקצרים. פעם אחת ויחידה סיפרה לי על אביה, אמה ואחותה היחידה.
עבדנו אז שתינו בחווה חקלאית שלנו בוילנה. היא זכרה פרטים קטנים ודומה, כי דבר לא נעלם מעיניה, והרי קטנה הייתה . רק בת תשע כשקרה כל זה.
"הייתה שעת בוקר , אחותי חלמה חלום בלהות. התעוררה בבכי ואמי ישבה לידה.  השתדלתי להרדם ולא יכולתי.  אבא נכנס לבית , פניו לבנות כסיד. הרגשתי , כי משהו עומד להתרחש . פתאום נדמה היה לי , שהשמיים נתקדרו, שאפילה יורדת...."
אידה זכרה את פניהם של שני הליטאים שפרצו לתוך הבית. היא ידעה לספר , כי אחד היה גבוה וצעיר והשני כבד-בשר ונמוך-גבוה. שניהם היו שיכורים היו.
"תוך עשר דקות עליכם לבוא לבית-הכנסת. משם תשלחו אל הגטו בווילנה" .
הילדה לספר כי האב עמד כמאובן והאם פכרה את ידיה ולא המישה מבטה מהאב. היא הייתה אובדת עצות . גויים שונים הצטופפו בבית . שלחו את ידיהם בחפצים.
"ידעתי כי מוכרחים למהר. הרגשתי איך הזמן עובר. ואבא עמד בלי נוע. "אנחנו לא נלך לבית הכנסת" , אמר אבא.
"לא נלך", אבל אבא לא אמר לאן נלך. מוכרחים היינו לצאת מהבית אחד אחד. " אין ברירה" , כך אמר אבא. "אני יצאתי ראשונה. לא ידעתי לאן לפנות. הרחובות היו מלאים ליטאים. הם גרשו את כל היהודים לבית-הכנסת".
"הלכתי לאורך הרחוב. אותי לא עצר אף-אחד. הייתי ילדה קטנה ודומה ל"שיקסה" . פתאום ראיתי יהודים רצים לעבר היער. רצתי בעקבותיהם. בקצה היער עמדו גרמנים. הם שלפו אקדחים. גרמני אחד תפס בידי : " ואת ? מה אתה עושה כאן" ? ברגע הראשון נתבלבלתי. המילים נעתקו בפי. "אני הולכת הביתה" , עניתי . "איפוא ביתך" , "שם" , הצבעתי אל ירכתי היער. הוא סטר על לחיי פעם ופעמיים. "עכשיו תדעי , שאין מסתובבים בימים כאלו ברחובות, תברחי מהר!!"
"ברחתי . מבוהלת הייתי. הלכתי יחידה בשבילי היער. היער אפל היה, מפיל אימה ואני הולכת והולכת, מפחדת להיעצר. פתאום הגיעו לאוזני הדי יריות. "יורים ביהודים" , חלפה מחשבה במוחי , והורי איים? אחותי ? לא יכולתי להמשיך. נעצרתי . ערפל כיסה את עיני ונדמה היה לי, כי אני רואה דם, הרבה דם. כל כך רע היה לי. לא יכולתי לעמוד על רגלי.. שוב לא זכרתי דבר. התעוררתי במיטה. לידי ישבה גויה . פניה היו מלאי קמטים. היא ישבה ובכתה".
" השבח לאל" . "מייד הכרתי , כי את אחת מהם, המסכנים. הלכתי ללקט פטריות פתאום שמעתי יריות. רציתי לחזור הביתה בדרך הקצרה. מהרתי. ליד השיחים רואה אני ילדונת. את סל הפטריות עזבתי.. על זרועותי הבאתי אותך הביתה. ידעתי כי אלוהים שלח אותי להצילך . לא אתן לרשעים לגעת בך. אסתירך. לא אתן , לא אתן לארורים", יבבה.
בביתה של אותה אשה טובה הייתה רק שבועות מספר, בכפר הליטאי נודע עליה. הלשנות. בלילה באו ליטאים. חבטו בדלת. האשה התבלבלה והשליכה את הילדה מבעד לחלון. שוטר שעמד בקרבת מקום התחיל לירות בילדה הקטנה והיא ברחה אל היער הקרוב.
"מעולם לא הייתי יוצאת בלי אבא מהבית ופתאום הייתי יחידה ביער עבות ואפל. פחדתי לרוץ ופחדתי לעמוד. רצתי בלי להיעצר. כאשר האיר השחר, עמדתי מול גבעה. על הגבעה הייתה בקתה. בבקתה פולניה ענייה, מקבצת נדבות. היא האכילה אותי ומוכנה הייתה להשאיר אותי בביתה . אני פחדתי להישאר. קרובה הייתה הבקתה למקום הקודם " .  המשכתי ליער העבות בחושך".
מקור וקרדיט :  נסיה אורלוביץ –רזניק , אמא המותר כבר לבכות?, הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי-אנילביץ וספריית הפועלים , 1965.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…