דלג לתוכן הראשי

סיפורה של אידה , לבד ביער העבות



לא ידעתי  בהתחלה מאומה על ילדה זו . היו ימים ולילות ארוכים ארוכים בחייה הקצרים. פעם אחת ויחידה סיפרה לי על אביה, אמה ואחותה היחידה.
עבדנו אז שתינו בחווה חקלאית שלנו בוילנה. היא זכרה פרטים קטנים ודומה, כי דבר לא נעלם מעיניה, והרי קטנה הייתה . רק בת תשע כשקרה כל זה.
"הייתה שעת בוקר , אחותי חלמה חלום בלהות. התעוררה בבכי ואמי ישבה לידה.  השתדלתי להרדם ולא יכולתי.  אבא נכנס לבית , פניו לבנות כסיד. הרגשתי , כי משהו עומד להתרחש . פתאום נדמה היה לי , שהשמיים נתקדרו, שאפילה יורדת...."
אידה זכרה את פניהם של שני הליטאים שפרצו לתוך הבית. היא ידעה לספר , כי אחד היה גבוה וצעיר והשני כבד-בשר ונמוך-גבוה. שניהם היו שיכורים היו.
"תוך עשר דקות עליכם לבוא לבית-הכנסת. משם תשלחו אל הגטו בווילנה" .
הילדה לספר כי האב עמד כמאובן והאם פכרה את ידיה ולא המישה מבטה מהאב. היא הייתה אובדת עצות . גויים שונים הצטופפו בבית . שלחו את ידיהם בחפצים.
"ידעתי כי מוכרחים למהר. הרגשתי איך הזמן עובר. ואבא עמד בלי נוע. "אנחנו לא נלך לבית הכנסת" , אמר אבא.
"לא נלך", אבל אבא לא אמר לאן נלך. מוכרחים היינו לצאת מהבית אחד אחד. " אין ברירה" , כך אמר אבא. "אני יצאתי ראשונה. לא ידעתי לאן לפנות. הרחובות היו מלאים ליטאים. הם גרשו את כל היהודים לבית-הכנסת".
"הלכתי לאורך הרחוב. אותי לא עצר אף-אחד. הייתי ילדה קטנה ודומה ל"שיקסה" . פתאום ראיתי יהודים רצים לעבר היער. רצתי בעקבותיהם. בקצה היער עמדו גרמנים. הם שלפו אקדחים. גרמני אחד תפס בידי : " ואת ? מה אתה עושה כאן" ? ברגע הראשון נתבלבלתי. המילים נעתקו בפי. "אני הולכת הביתה" , עניתי . "איפוא ביתך" , "שם" , הצבעתי אל ירכתי היער. הוא סטר על לחיי פעם ופעמיים. "עכשיו תדעי , שאין מסתובבים בימים כאלו ברחובות, תברחי מהר!!"
"ברחתי . מבוהלת הייתי. הלכתי יחידה בשבילי היער. היער אפל היה, מפיל אימה ואני הולכת והולכת, מפחדת להיעצר. פתאום הגיעו לאוזני הדי יריות. "יורים ביהודים" , חלפה מחשבה במוחי , והורי איים? אחותי ? לא יכולתי להמשיך. נעצרתי . ערפל כיסה את עיני ונדמה היה לי, כי אני רואה דם, הרבה דם. כל כך רע היה לי. לא יכולתי לעמוד על רגלי.. שוב לא זכרתי דבר. התעוררתי במיטה. לידי ישבה גויה . פניה היו מלאי קמטים. היא ישבה ובכתה".
" השבח לאל" . "מייד הכרתי , כי את אחת מהם, המסכנים. הלכתי ללקט פטריות פתאום שמעתי יריות. רציתי לחזור הביתה בדרך הקצרה. מהרתי. ליד השיחים רואה אני ילדונת. את סל הפטריות עזבתי.. על זרועותי הבאתי אותך הביתה. ידעתי כי אלוהים שלח אותי להצילך . לא אתן לרשעים לגעת בך. אסתירך. לא אתן , לא אתן לארורים", יבבה.
בביתה של אותה אשה טובה הייתה רק שבועות מספר, בכפר הליטאי נודע עליה. הלשנות. בלילה באו ליטאים. חבטו בדלת. האשה התבלבלה והשליכה את הילדה מבעד לחלון. שוטר שעמד בקרבת מקום התחיל לירות בילדה הקטנה והיא ברחה אל היער הקרוב.
"מעולם לא הייתי יוצאת בלי אבא מהבית ופתאום הייתי יחידה ביער עבות ואפל. פחדתי לרוץ ופחדתי לעמוד. רצתי בלי להיעצר. כאשר האיר השחר, עמדתי מול גבעה. על הגבעה הייתה בקתה. בבקתה פולניה ענייה, מקבצת נדבות. היא האכילה אותי ומוכנה הייתה להשאיר אותי בביתה . אני פחדתי להישאר. קרובה הייתה הבקתה למקום הקודם " .  המשכתי ליער העבות בחושך".
מקור וקרדיט :  נסיה אורלוביץ –רזניק , אמא המותר כבר לבכות?, הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי-אנילביץ וספריית הפועלים , 1965.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…