לא ידעתי בהתחלה מאומה על ילדה זו . היו ימים ולילות ארוכים ארוכים בחייה הקצרים. פעם אחת ויחידה סיפרה לי על אביה, אמה ואחותה היחידה.
עבדנו אז שתינו בחווה חקלאית שלנו בוילנה. היא זכרה
פרטים קטנים ודומה, כי דבר לא נעלם מעיניה, והרי קטנה הייתה . רק בת תשע כשקרה כל
זה.
"הייתה שעת בוקר , אחותי חלמה חלום בלהות. התעוררה
בבכי ואמי ישבה לידה. השתדלתי להרדם ולא
יכולתי. אבא נכנס לבית , פניו לבנות כסיד.
הרגשתי , כי משהו עומד להתרחש . פתאום נדמה היה לי , שהשמיים נתקדרו, שאפילה
יורדת...."
אידה זכרה את פניהם של שני הליטאים שפרצו לתוך הבית. היא
ידעה לספר , כי אחד היה גבוה וצעיר והשני כבד-בשר ונמוך-גבוה. שניהם היו שיכורים
היו.
"תוך עשר דקות עליכם לבוא לבית-הכנסת. משם תשלחו אל
הגטו בווילנה" .
הילדה לספר כי האב עמד כמאובן והאם פכרה את ידיה ולא
המישה מבטה מהאב. היא הייתה אובדת עצות . גויים שונים הצטופפו בבית . שלחו את
ידיהם בחפצים.
"ידעתי כי מוכרחים למהר. הרגשתי איך הזמן עובר.
ואבא עמד בלי נוע. "אנחנו לא נלך לבית הכנסת" , אמר אבא.
"לא נלך", אבל אבא לא אמר לאן נלך. מוכרחים
היינו לצאת מהבית אחד אחד. " אין ברירה" , כך אמר אבא. "אני יצאתי
ראשונה. לא ידעתי לאן לפנות. הרחובות היו מלאים ליטאים. הם גרשו את כל היהודים
לבית-הכנסת".
"הלכתי לאורך הרחוב. אותי לא עצר אף-אחד. הייתי ילדה קטנה
ודומה ל"שיקסה" . פתאום ראיתי יהודים רצים לעבר היער. רצתי בעקבותיהם.
בקצה היער עמדו גרמנים. הם שלפו אקדחים. גרמני אחד תפס בידי : " ואת ? מה אתה
עושה כאן" ? ברגע הראשון נתבלבלתי. המילים נעתקו בפי. "אני הולכת
הביתה" , עניתי . "איפוא ביתך" , "שם" , הצבעתי אל ירכתי
היער. הוא סטר על לחיי פעם ופעמיים. "עכשיו תדעי , שאין מסתובבים בימים כאלו
ברחובות, תברחי מהר!!"
"ברחתי . מבוהלת הייתי. הלכתי יחידה בשבילי היער.
היער אפל היה, מפיל אימה ואני הולכת והולכת, מפחדת להיעצר. פתאום הגיעו לאוזני הדי
יריות. "יורים ביהודים" , חלפה מחשבה במוחי , והורי איים? אחותי ? לא
יכולתי להמשיך. נעצרתי . ערפל כיסה את עיני ונדמה היה לי, כי אני רואה דם, הרבה
דם. כל כך רע היה לי. לא יכולתי לעמוד על רגלי.. שוב לא זכרתי דבר. התעוררתי
במיטה. לידי ישבה גויה . פניה היו מלאי קמטים. היא ישבה ובכתה".
" השבח לאל" . "מייד הכרתי , כי את אחת מהם,
המסכנים. הלכתי ללקט פטריות פתאום שמעתי יריות. רציתי לחזור הביתה בדרך הקצרה.
מהרתי. ליד השיחים רואה אני ילדונת. את סל הפטריות עזבתי.. על זרועותי הבאתי אותך
הביתה. ידעתי כי אלוהים שלח אותי להצילך . לא אתן לרשעים לגעת בך. אסתירך. לא אתן
, לא אתן לארורים", יבבה.
בביתה של אותה אשה טובה הייתה רק שבועות מספר, בכפר
הליטאי נודע עליה. הלשנות. בלילה באו ליטאים. חבטו בדלת. האשה התבלבלה והשליכה את
הילדה מבעד לחלון. שוטר שעמד בקרבת מקום התחיל לירות בילדה הקטנה והיא ברחה אל
היער הקרוב.
"מעולם לא הייתי יוצאת בלי אבא מהבית ופתאום הייתי
יחידה ביער עבות ואפל. פחדתי לרוץ ופחדתי לעמוד. רצתי בלי להיעצר. כאשר האיר השחר,
עמדתי מול גבעה. על הגבעה הייתה בקתה. בבקתה פולניה ענייה, מקבצת נדבות. היא
האכילה אותי ומוכנה הייתה להשאיר אותי בביתה . אני פחדתי להישאר. קרובה הייתה
הבקתה למקום הקודם " . המשכתי ליער
העבות בחושך".
מקור וקרדיט : נסיה
אורלוביץ –רזניק , אמא
המותר כבר לבכות?, הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש
מרדכי-אנילביץ וספריית הפועלים , 1965.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה