ילדים בשואה

יום חמישי, 3 בדצמבר 2015

סיפורו של משה על בתי הילדים לאחר המלחמה





מתוך ספרו של אליעזר רבינוביץ' - "במדי אונר"א"

גם משה שוק, כיום חבר קיבוץ עין השופט, העלה לבקשתי חוויות מלפני ארבע עשרות שנים, כשהיה בן 13 או 14 בלינדנפלז. הוא הגיע יחד עם אחיו הצעיר ממנו בשנתיים ל"בית אודנוואלד". ראשית גידולו וחינוכו הייתה בבית הילדים בלודוויקובו בפולין. לינדנפלז בגרמניה הייתה בשבילו המשך טבעי למה שהתחיל שם. כיצד נקלע לעולמו של ""השומר הצעיר"" אפשר ללמוד מסיפורו:
"התגוררתי בלינדנפלז יחד עם אחי הצעיר. ההורים שלי היו במחנה העקורים וואצלאר. אימא הייתה מגיעה אלינו לאחר טלטולי דרך קשים. לפעמים הייתה לוקחת אותנו אליה למספר ימים. דומה שפחדה מפני נתק שייווצר בינינו כתוצאה מהיקלעותנו לעולמו של "השומר הצעיר". אימא הייתה מסורתית ואבא איפה-שהוא אצל הליברלים של גרינבוים. בפולין הם הביאו אותנו לבית ילדים של בני עקיבא. היה זה 'תלמוד תורה' ללא פיקוח חינוכי וההורים חיפשו בשבילנו בית ומרכז חינוכי. בין המבוגרים הילכה שמועה על החינוך הטוב של "השומר הצעיר". ההורים באו ללודוויקובו, ראו והתרשמו מהאווירה החינוכית ומהגישה האישית היפה. ואכן הזיכרונות הטובים שלי מתחילים מלוקוויקובו. זכורה לטובה נסיה אורלוביץ (רזניק), המטפלת שלנו שהייתה לנו כמו אימא, וכך גם קראנו לה. היא הכירה כל ילד וטיפלה במסירות בבעיותיו. גם בלינדנפלז זכינו ליחס דומה מצד חדווה ובעלה אליהו ז"ל, וכן אריה ("כושי"). מאיר, שגם הוא העניק לנו הרבה היה קצת שונה ונמנה עם האנשים המשכילים ש'שמרו מרחק'.

"היינו ילדים בלי השכלה ראשונית והתחנכנו על סיפוריהם של המחנכים. התרשמתי בעיקר מסיפוריו של אליהו. הוא היה מספר לנו על עברו ב"שומר הצעיר" ואני בדמיוני חוויתי את חוויותיו. נחרתו בזיכרוננו רשמים מטיולים וממחנות, ממחנה העבודה באֶשווגֶה, שם למדנו לראשונה לעבוד בחקלאות.
כילד היו לי בעיות לא מעטות. תמיד נמצאתי, משום-מה, בין נערים מבוגרים ממני ומפותחים הרבה יותר מבחינה גופנית. הייתי רזה וסבלתי מתת-משקל ודווקא חבריי היו 'ז'לובים' גדולים יחסית. אני הייתי כמו 'ילד שעשועים' שלהם. הם חיבבו אותי. אולי משום שהייתי תלמיד טוב ותפסתי דברים שהם אולי לא שמו עליהם שום דגש. דבר זה הקל עליי בקבוצה של מבוגרים ממני.
האוכל תפס מקום מרכזי בחיינו. תמיד נדמה היה לנו שאין די. ב'בית אודנוואלד' שרר משטר קפדני ולא יכולנו 'להתפרץ' בין ארוחה לארוחה ולחטוף פרוסת לחם. היינו בגיל ההתבגרות ותמיד רעבים. הזלילה 'מן הצד' חסרה לנו. דומה שהאכילה רק בארוחות הקבועות הפריעה לנו. מכל מקום, עניין האוכל העסיק  

אותנו מאוד. תמיד היה נדמה לנו שלא אכלנו די הצורך. בייחוד ליווה אותנו הפחד שמא יהיה מחסור. השתוקקנו, למשל, לדברי מתיקה. למעשה, גם זה לא חסר. חילקו לנו שוקולד וממתקים ביד רחבה למדי, אבל לנו היה נדמה שהממונים קופצים את ידם. בייחוד לא סבלנו שהחלוקה הייתה בימים קבועים ובשעות קבועות. היו דברים שבעזרתם השתדלו להמתיק את חיינו, למשל ברכיבה על אופניים. ראוי לזכור כי הכלי הזה לא ליווה את ילדותנו. באחד הימים – איני יודע אם במתנה או בקנייה – הגיעו כמה זוגות אופניים. נתהווה תור עצום לרכיבה והיה רישום. כל המעוניין היה לעת ערב 'מקבל שעה' או משהו בדומה. היינו מחכים שעות בתור לאופניים. היו אפילו מבוגרים ממני שמימיהם לא טעמו טעם רכיבה על אופניים.
חוויה בלתי נשכחת היו הטיולים. אלה חרותים בזיכרוני עד היום. הנופים שם היו משגעים ביופיים. כל טיול היה מבצע מורכב, גם מבחינה ביטחונית, בגרמניה שלאחר המלחמה.
כלפי הגרמנים היה בנו משהו מעוות. עברנו את השואה על כל נוראותיה ומשום מה לא הרגשנו שיש לנו עסק עם חיות טורפות. ולא זה אף זה: מבין הבנים המבוגרים יותר בתוכנו היו שניסו 'להתעסק' עם גרמניות או לרוץ אחרי עובדות שהועסקו בשירותים שונים בבית הילדים. היו מקרים שילדים גדולים ניסו להתקרב לאיזו דירה שגרה בה הגרמנייה צעירה. ואחד שהיה בסך הכול בן 14 אף חדר לבית מבעד לחלון. העניין העסיק אותנו מאוד כילדים בגיל ההתבגרות. חיינו בנים ובנות יחד, אבל דומה שלא ניתנה תשומת לב מספקת מצד המחנכים לחינוך המיני.

באשר ל'נקמה בגרמנים' אציין פרט מעניין. כשעמדנו לעזוב את בית אודנוואלד החלטנו להשאיר הרס בבית, להתנקם בבעליו! לא שאלנו את עצמנו למה זה מגיע לזקן, בעל בית המלון, ונתנו פורקן ליצר ההריסה: שברנו את הפסנתר, ניפצנו את החלונות. למה לא התעורר בנו רגש השנאה בכל התקופה שהיינו שם איני יכול להסביר לעצמי. מאוחר יותר פגשנו יהודים שעשו עסקים עם גרמנים, התערבבנו בהם. אני מודה ומתוודה שעד שלא הגעתי ארצה, ואולי קצת קודם לכן, לא התעוררה בי התודעה של השואה. רק בגיל מבוגר יותר התחלתי להבין את העניין".

בנסותו להשוות את בית הילדים שהיה בפולין לזה שבלינפלז, אין משה שוק יכול שלא להעלות בדמיונו את המרחבים, את הנופים הטבעיים והשטחים החקלאיים שהשרו תחושה של חופש, לעומת הצפיפות והסגירות בלודוויקובו. "לינדנפלז נראתה לנו כ'מושבת צופים' שבאנו ליהנות בה", אומר משה. לודוויקובו הייתה תחנה ראשונה שבה ראו לראשונה בחייהם "מקלחת מסודרת" אחרי המסע הממושך
ברחבי רוסיה. "שם עשו מאיתנו בני-אדם וזאת הייתה התשתית שעליה אפשר היה לבנות עולם ילדים לתפארת כפי שקם בלינדנפלז. בלינדנפלז התחלנו להתעמק במשמעותו של שיר עברי ששרנו, סיגלנו לעצמנו עקרונות תנועה, חווינו את הישיבה סביב המדורה. גולת הכותרת היה בית הספר, שנבנה בקפידה ובלא לוותר על תכניות לימוד ועקרונות חינוך. עולים בזיכרון פרטים פעוטים לכאורה שמילאו את עולמנו: למשל, שולחן הפינג-פונג... בלודוויקובו לא יכולנו לחלום על דבר כזה! הרכיבה על אופניים וטיול אל מחוץ למקום – מי יכול היה להעלות כל אלה על הדעת?"
לא בלודוויקובו ולא בלינדנפלז לא הייתה למשה, ודומה שגם לחבריו, תחושה של פחד. זה היה הישגם של המחנכים. היו יתומים בני שש ושמונה וראה פלא, השאלה למי יש הורים לא העסיקה אותם כלל. אמת, הייתה בילדים "בגרות" טרם זמנה, לכאורה כאילו לא היו זקוקים לאבא-אימא.
תופעה חריגה אחרת – אין משה זוכר מקרים של התעללות בלינדנפלז - של גדולים בקטנים או בחלשים. אמת, גם רגש הרחמים היה קהוי. בשלב מסוים גמל בילדים יחס של הערצה ל"דמויות ראויות לחיקוי". היו דמויות מקרינות כאלה גם בין החניכים, כמו הזוג הדסה ואריה וגם שושנה. "חשבנו שהם משכמם ומעלה מאיתנו ולמילה שלהם היה משקל בעינינו. לא אחת דימינו אותם כחלק מן הצוות המחנך. הייתה "גאוות יחידה" לילדי לידנפלז ואפילו עם שמץ של התנשאות. כשהייתי בא לבקר את הוריי שהתגוררו במחנה וואצלאר השקפתי על הילדים המקומיים כעל זרים ולא מחונכים. גם ההתנהגות שלהם הייתה פסולה בעיניי משום שלא הייתה גזורה על פי המידות של לינדנפלד. בפגישות כאלה חשנו בתוכנו את 'החינוך הטוב' שקלטנו. חידה היא בעיניי כיצד הגענו מהר כל-כך להזדהות להלכה ולמעשה עם עקרונות החיים שהוערו בנו בתהליך חינוכי קצר כל-כך. הייתי מגיע למחנה של הוריי כחבר "השומר הצעיר" במכנסיים קצרים. בילדים האחרים ראיתי 'בית"רים'. למען האמת לא ידעתי למה זה רע... אמנם הייתה סיבה טובה ליחסי כלפיהם, שכן הם השמיצו אותי גם פנים-אל-פנים וגם דרך המבוגרים. גם על ילדי בתי הילדים של 'דרור' השקפנו 'מלמעלה למטה' בהדגשה שאנו מחונכים יותר וטובים יותר

מקור וקרדיט :
בתי הילדים בפולין - קיבוץ עין השופט

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה