דלג לתוכן הראשי

"בלאה ירו פעמיים , אין אני עוד לאה "




לאה בת 11 בזמן האירועים
"שיקרתי כאשר אמרתי , כי אין אני זוכרת דבר. זוכרת אני כל פרט. זוכרת הכל. הלוואי ויכולתי לשכוח. איני יכולה. אני זוכרת את עליית-הגג בה נתחבאנו.."
עתה דיברה בלחש , מבלי להסתכל כלל בפני: "זוכרת כיצד גילו אותנו, הורידו אותנו והובילו דרך כל הרחובות".
"הייתה משאבה בשוק . העמידו אותנו על ידה בשורה ארוכה וירו. אני נפלתי. איני יודעת כמה זמן שכבתי . בטוחה הייתי, כי מתי.
פתאום נפקחו עיני מאליהן. ראיתי את השכנה שלנו , אשת החייט, עמדה על רגליה, מסתכלת בעיניים משונות ודם זב מלחייה. היא הייתה פצועה. לילה היה וחושך מסביב. התחלתי לחשוב, שאולי גם אני חיה. קמתי , עמדתי על רגלי. האשה רצה אלי , חיבקה אותי , אימצה אל לבה.  הלכנו שתינו אל הגיטו. אני זוכרת שהאשה לא הוציאה הגה מפיה. למרות שהייתי מבולבלת, נזכרתי כי בשעה שהתחילו להוריד את כולנו הסתירה אמי את שתי אחיותי הקטנות ואת אחי מאחורי הדלת, בעלייה, מצאתי  אותם. היה לילה . עברתי בבתים הריקים . אספתי אוכל . אשת החייט עזרה לי להכין אותו. עשיתי את הכול וכל הזמן חשבתי שאין אני חיה , שאני ירויה."
 פניה של לאה מכוסים דוק . היא לוחשת את המילים כמתוך חלום.
" בפעם השנייה היה הכל אחרת . אז כבר הייתי יחידה. ברחתי ממחנה העבודה בסטשוצה. התחילו מחסלים את המחנה. אני ברחתי בלילה. הסתובתתי יחידה ביערות. פתאום פגשתי אנשים . היו אלו פרטיזנים טובים. הם לקחו אותי אתם. גרמנים עלו על עקבותינו . הובילו אתנו אל עמקי היער. העמידו את כולנו וציוו לחפור בורות. גם אני חפרתי . ירו. גם אני נפלתי לבור. שפכו עלינו סיד . היה לי חם , מחניק. הייתי רטובה כולי. נשארתי בחיים . הפעם הרגשתי בזה מייד. חיכיתי. אחרי שהכול מסביב נרגע , ניסיתי לצאת , להשתחרר. לא יכולתי . המשא היה כבד , לחץ עלי. פתאום הרגשתי יד מושטת אלי . תחילה נבהלתי . אחר כך נאחזתי ביד ויצאתי.  מולי עמד אדם מבוגר , פצוע. לא דיבר דבר. אחז בידי וליווה אותי כברת דרך עד קצה היער. אחר כך רצתי לבדי. הגעתי לגויים מכרים"
פתאום נזכרת הילדה בנוכחותי . מסתכלת עלי בעיניים קרועות לרווחה , שפתיה מכווצות :
"בלאה ירו פעמיים , אינני רוצה להיות עוד לאה " מודיעה היא לי ברורות – " אני רוצה להיות מארישיה " ( השם שאתו הסתתרה במנזר כנוצריה) .
 הנערה מגלגלת בידיה פיסת נייר ודומה כי כולה שקועה בסיפור המעשה.
"ללאה מנדלשטם קרו עוד דברים רבים ואיומים" – שמועת אני את קולה—לא סיפרתי אותם לאיש . פעמים רבות רציתי לספר לכומר בשעת הווידוי. פחדתי. מעשה אחד אינו מש מזכרוני. כאשר חזרתי הביתה מהאקציה והאכלתי את הילדים, שכבנו כולנו לישון. בבוקר הלבשי את אחותי הקטנה , דינה בת השש. שמתי עליה סינורון כחול, נתתי תרמיל בידיה. היא הייתה בהירת שיער ודומה לשיקסה. ליוותי אותה עד הרחוב ואמרתי לה : "לכי אל הגויים , הסתתרי" . הילדה לא בכתה . אני נשארתי רגע עומדת . הילדה הפנתה את ראשה. את העיניים שלה, את המבט הזה איני יכולה לשכוח" ..
" זה לא הכול" , אומרת לי לאה. היא נושמת עמוקות כמתכוונת לצלול במים עמוקים.
אני פוחדת לזוז ממקומי, להוציא הגה. עוברים רגעים, עד שאני שומעת שוב את קולה.
"בעת אחת האקציות הסרתי את אחותי השנייה , בת השבע-וחצי ואת אחי בן התשע במיטה , מתחת לכסת . הייתי בת אחת –עשרה . נכנסו הגרמנים. עמדתי ליד הקיר עם אשת החייט. הגרמנים אמרו לנו לצאת . שוטר יהודי היה אתם. "ישנם פה עוד ילדים" נזכר היהודי דווקא. חיפש , חיטט ומצא את אחי ואחותי . הגרמנים הובילו את כולנו. פתאום עלה רעיון במוחי. "אני אראה לכם , היכן ישנם עוד יהודי" , אמרתי לאיש-הגסטאפו. " אם שזה שקר , אירה בך" , והגרמני כיוון את האקדח אל מול קודקודי"
"הלכתי ראשונה. הובלתי אותם אל המרתף . היו שם מדרגות מתפתלות. באחת הפניות הסתובבתי פתאום , חמקתי מבין הגרמנים והתחלתי בורחת. "לאה , לאה" צעקו שני הקטנים שעמדו ליד המדרגות. ברחתי . לאה ! לאה! הדהדו הצעקות באוזני ואני רצתי בכל כוחותי . נכנסתי לאחת החצרות הקרובות, קפצתי לבית . חשבתי שהוא ריק . שני יהודים הסתתרו בו .
"לאה! לאה!, המשכתי לשמוע את צעקות הילדים. רציתי לחזור אליהם. היהודים המסתתרים תפסו בי, לא נתנו לזוז. החזיקו בכוח"
"אין אני רוצה להיות עוד לאה . איני יכולה לשמוע את השם הזה"
מקור וקרדיט :  נסיה אורלוביץ –רזניק , אמא המותר כבר לבכות?, הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי-אנילביץ וספריית הפועלים , 1965.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…