דלג לתוכן הראשי

סיפורו ושל אברהם יקיר


נולדתי ב7.7.1933 בעיר לוצק שבפולין לאבא יחיאל ואמא אידה, הייתי בן ראשון ויחיד להוריי, למרות שלאחר 3 שנים נולד לי אח נוסף אך הוא נפטר כשלושה ימים לאחר לידתו . העיר לוצק הייתה עיר גדולה מאוד ובה יהודים רבים, חיי משפחתי היו סבירים, אבא עבד כמנהל חשבונות עבור כמה חברות, ועל כן הייתה לנו פרנסה סבירה , ואמא הייתה עקרת בית נפלאה שמרה על משפחתנו ודאגה לכל צורכנו, בגיל 3 התחלתי כבר ללכת לבית הספר המקומי, התחלתי כיתה א , המחוז שלנו היה בשליטת סטלין רוסיה, מתוקף הסכם בים סטלין לגרמנים שחבל ארץ זו תשאר בשליטתו, וכך כבר בכיתה א קיבלתי בבית הספר חינוך רוסי טהור נוקשה.
ב22.6.41 פרצה המלחמה באזורנו, הגרמנים כמובן לא עמדו בהסכם עם סטאלין, והחלו בכיבוש העיר, באותו יום בו פרצו הרוסים לעיר לוצק, אבא לא היה בבית הוא היה בנופש בעיר מרוחקת לשם נשלח מטעם עבודתו כמנהל חשבונות, ובאותו היום בדיוק אמא גם לא הייתה בבית, היא נסעה כמה ימים קודם לכן לעיר לבוב הרחוקה לבקר את דודתה שלמדה שם רפואה, ואני הייתי באותו יום בביית של סבתא , העיר הופצצה קשות, וכל רגע של שהיה היה סכנת נפשות, יצאתי לרחוב וראיתי שהרוסים מכינים את עצמם לנסיגה מהעיר, חזרתי מיד לבית של סבתא וביקשתי ממנה לבוא איתי, סבתא אמרה שהיא רוצה לארוז איתה כמה מהדברים החיוניים של הבית אך אני לא נתתי לה ולא הרשיתי לה, הרגשתי לפי התכונות של הרוסים שאין זמן לשום דבר וחייבים לברוח, יצאתי איתה החוצה וביקשתי מאחד המשאיות של הרוסים שנשאו חביות של סולר , ביקשתי מהם להעמיס אותנו על אחד המשאיות ושייקחו אותנו לכל מקום העיקר לצאת מהעיר הבוערת . נסענו זמן רב עם המשאיות, אני ישבתי על חביות הסולר, וגופי בער ונכווה מהמגע עם הסולר, אך כל כולי היה במחשבה אחת, זה לברוח מהעיר הבוערת . המשאיות הביאו אותנו לקייב הגדולה שם הלכנו לביתו של אח של סבתא, לקייב היגיע אבי הוא היגיע לשם יחד עם נסיגת הצבא הרוסי וביודעו כי יש סיכוי כי אנחנו גם נהיה שם, כשראיתי את אבא שמחתי היתה עצומה הרגשתי ששוב אני לא לבד, באותו יום קיבלנו גלוי מאימא מלבוב ובה היא כתבה לאח של הסבתא שלי, שהיא שמעה על כניסת הגרמנים ללוצק, ולכן היא נוסעת לעיר כדי לברר את שלומם משפחתה, ומאז לא שמענו מאמי יותר, לפי הידוע לנו היא נהרגה ע"י הגרמנים בעיר לוצק גם , בקייב היו הפגזות כל הזמן והרגשנו שהזמן שלנו הוא זמן שאול, הרוסים העבירו העבירו כל הזמן אנשים לכיוון דרום מזרח לכיוון אוזבקיסטן, להרחיק את התושבים מהאש, וכך עשינו גם אנחנו, כשבוע לאחר השהות בבית הדוד, עלינו על סירה בנהר הדנייפר אשר הובילה תושבים רבים ממקום למקום, ובהמשך עלינו על רכבות ונסענו גם אנחנו לכיוון אוזבקיסטן, המרחק היה רב מרחק של כ4000 , מ"ק הנסיעה ארכה כשלושה חודשים, בזמן הנסיעה היה מחסור גדול באוכל אני, זוכר את הרעב והצמא הנורא, בכל תחנת רכבת היה ברז של מים חמים, וכך בכל תחנה היה לי לאכול קצת מרק או תה, כך הגענו לקוקנד שבאוזבקיסטן, ומשם האוזבקים שלחו אותנו למחוז סופכוז שם נתנו לאבא עבודה בהנהלת חשבונותוכן נתנו לנו דירה קטנה למגורים, זכור לי הימים בהם הסתגרתי במרפסת הקטנה והשקפתי שעות על גבי שעות על הנהר מרחוק ועל בעלי המלאכה שעוברים ושבים, חשבתי על ילדותי שנגזלה ממני ועל אימא שאני לא שומע ממנה יותר . ב1942 גייסו הרוסים את אבא למלחמה , לקחו אותו למוסקבה ומשם הצטרף למלחמה בסטלינגרד, זה היה מקומו האחרון ומשם לא שב יותר.
גדלתי בבית היתומים עד 1945 שנה שנגמרה המלחמה, משפחתי החליטה לחזור ללוצק, ושוב פעם עשינו את דרכינו עם רכבות 4000 , מ"ק דרך מוסקבה , בתחנת הרכבת במוסקבה ישבנו כשבועיים להמתנה לרכבת, כך ה גענו ללוצק, העיר היפה הייתה חרובה לגמרי, אך הבית שלנו עמד על תילו אני, כבר הייתי בן 12 נכנסתי לבית הספר המקומי ללימודים, דוד שלי החל לעבוד במפעל ליצור בירה כך התגוררנו במקום כחצי שנה, לאחר מכן החליטה משפחתי להתקדם לכיוון פולין, בתחילה הרוסים לא רצו לאשר לי לצאת מלוצק, מאחר ואבי נפל בהגנה על סטלינגרד הייתי אני בעל כורחי בן של גיבור, וככזה רצו הרוסים להשאיר אותי תחת חסותם, אך בשלב מסוים אימץ אותי דודי כבנו ואף רשם אותי במרשם האוכלוסין כבנו, אז קיבלתי את האישור יציאה מהעיר . משם עברנו לעיר לודז שבפולין, עיר יהודית גדולה שגם סבלה מפגעי המלחמה , בעיר זו התקיים פעילות של ה"קורדינציה" של השומר הצעיר שהכינו ילדים לקראת עליתם לישראל, בארגון זה פגשתי את אשתי לעתיד איריקה , אני הייתי בן 13 והיא בת , 12 יחד כל הקבוצה היינו גונבים גבולות וכך עברנו לזלצהיים שבגרמניה שם שהינו כמה חודשים, ומשם עברנו לדורמשטט שם היה מחנה גדול ומסודר עבור הילדים , היה חדר אוכל גדול ומסודר וכן בית הספר שהתקיימו שם לימודים, ולאחר כמה חודשים עברנו לסט בצרפת ומשם הפלגנו באנייה "תאודור הרצל" לחיפה

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…