דלג לתוכן הראשי

סיפורו של יוז'יק , ללון במתבן כל לילה



בן 10 , בזמן האירועים .
קולו נמוך , שקט ופניו החיוורים שקופים כמעט. – "היום אני מבין, כמה מסובך היה לאבא למצוא כל פעם מקומות חדשים לשלושה ילדים. היה עליו להחזיק כל אחד משלושתנו במקום אחר וכל פעם להחליף את המקומות, למצוא חדשים. פעם הייתי בעלייה של מתבן. במשפחה של אותו איכר , ידע רק הבן על קיומי. התחפרתי בקש , עשיתי לי מעין מחילה כזאת, וישבתי בה מכווץ. הבן היה מביא לי לחם ונקניק. אבא היה משאיר לו כסף ובן האכר היה קונה אוכל בשבילי ומביא בלילות. פעמים בא אבא לבקרני.
פעם עברו כמה ימים ואבא לא אבא. הייתי מודאג ומבוהל . באחד הלילות הזדחל אבא אל המתבן. רצה שאצא אתו קצת החוצה, שאשאף אוויר צח, שאתהלך קצת.  התברר , שאין אני יכול לקום ואיני מסוגל לעמוד על רגלי. מרוב פחד ישבתי כל הימים מצונף במחילתי, לא העזתי להזיז אבר, לא עשיתי  כל תנועה, ועתה היו רגלי מאובנות,"
יוז'יק מסתכל עלינו , על קהל השומעים מבין בית הילדים- איש אינו נע , הכול מחכים להמשך.
"אבא עזר לי , הוציאני לחצר והכריחני ללכת. כך גרר אותי עד לחורשה. פתאום הופיע זוג נאהבים בחורשה. הסתתרנו. בני הזוג טיילו הלוך ושוב. אבא היה צריך ללכת. חמישה ק"מ היה עליו לעבור עד מקום מחבואו והיה עליו להגיע לשם עד עלות השחר. גם אני מוכרח הייתי לחזור עד שיאיר השחר , כי בשעה זאת היתה האיכרה עולה למתבן ליטול מספוא לפרות. מה לעשות ? ובני הזוג עדיין מטיילים. משוחחים , מתלוצצים , צוחקים ואין לדבר סוף. "
"אבא גרר אותי לתעלה", " כאן תשכב עד שיסתלקו" אמר ויצא לדרכו. נשארתי. פסי אור כבר נראו ברקיע, ומה יהיה אם הם יוסיפו לטייל ולא אוכל לחזור למתבן?  מחשבה זו לא הרפתה ממני.. אותו הלילה נגמר הכול בשלום. הם הלכו להם סוף סוף ואני הספקתי לחזור אל מקום רבצי.
פעם לא היה מקום לשנינו . לי ולאחי. היה חורף. כפור כלבים בחוץ. כלב נשך את אחי ברגלו. עקב הרגל התנפחה. הפצע היה הגדול ורחב. לא יכול היה לנעול נעל. חתכנו חלק מהנעל כדי שהרגל תוכל להיכנס. היינו עוטפים כל פעם את הרגל בסמרטוטים חדשים. הפצע נתמגל והמוגלה הייתה קופאת. באותה התקופה היינו מסתתרים פעם בכפר פטרוביצה ופעם בקמפה-נבאזובסקה. בשני הכפרים היו לנו מכרים. אם התדפקנו על דלת אחד האיכרים אחרי חצות, הכניסו אותנו. נתנו לנו מקום במתבן או ברפת. באותה התקופה היו האיכרים מבוהלים ותנאי היו מתנים :  כשיאיר השחר , תסלקו" .
הכניסה לחצר של האכרים מעולם לא הייתה פשוטה. כלבים היו מקדמים את פנינו בנביחות. ראשית היה צריך להסתדר עם הכלבים, להרגיע אותם בלטיפות ודברי כיבושין ואחר כך לגשת , בשקט לחלון, להציץ ולהיווכח , אם הכל בסדר ואם נוכחנו לדעת כי  כי אין אורחים ורוחם של בני הבית טובה עליהם ואינם מרוגזים ואינם רבים ביניהם, אז היינו מתדפקים על הדלת ומחכים בחרדה. סירוב מצידם היה גורלי בשבילנו. פירושו היה להישאר כל הלילה בכפור, בחוץ. גם בזה התנסינו פעם. התדפקנו על בית אחד ושני ואיש לא נתן לנו להיכנס. אחד האיכרים הסביר לנו : "היו ז'אנדארמים בכפר. חיפשו בכל בית. לא אוכל להכניסכם הלילה בשום פנים ואופן" . לא היה לאן ללכת . נכנסנו לחורשה. כל הלילה עמדנו  בכפור בחוץ.  עמדנו בשלולית ונרטבנו. הנעליים , המכנסיים היו מכוסות כפור. עם אור יצאנו לשדות, כל היום בילינו בטיולים , היה יום שמש והתחממנו. "
מקור וקרדיט :  נסיה אורלוביץ –רזניק , אמא המותר כבר לבכות?, הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי-אנילביץ וספריית הפועלים , 1965.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…