דלג לתוכן הראשי

סיפורו של יוז'יק , ללון במתבן כל לילה



בן 10 , בזמן האירועים .
קולו נמוך , שקט ופניו החיוורים שקופים כמעט. – "היום אני מבין, כמה מסובך היה לאבא למצוא כל פעם מקומות חדשים לשלושה ילדים. היה עליו להחזיק כל אחד משלושתנו במקום אחר וכל פעם להחליף את המקומות, למצוא חדשים. פעם הייתי בעלייה של מתבן. במשפחה של אותו איכר , ידע רק הבן על קיומי. התחפרתי בקש , עשיתי לי מעין מחילה כזאת, וישבתי בה מכווץ. הבן היה מביא לי לחם ונקניק. אבא היה משאיר לו כסף ובן האכר היה קונה אוכל בשבילי ומביא בלילות. פעמים בא אבא לבקרני.
פעם עברו כמה ימים ואבא לא אבא. הייתי מודאג ומבוהל . באחד הלילות הזדחל אבא אל המתבן. רצה שאצא אתו קצת החוצה, שאשאף אוויר צח, שאתהלך קצת.  התברר , שאין אני יכול לקום ואיני מסוגל לעמוד על רגלי. מרוב פחד ישבתי כל הימים מצונף במחילתי, לא העזתי להזיז אבר, לא עשיתי  כל תנועה, ועתה היו רגלי מאובנות,"
יוז'יק מסתכל עלינו , על קהל השומעים מבין בית הילדים- איש אינו נע , הכול מחכים להמשך.
"אבא עזר לי , הוציאני לחצר והכריחני ללכת. כך גרר אותי עד לחורשה. פתאום הופיע זוג נאהבים בחורשה. הסתתרנו. בני הזוג טיילו הלוך ושוב. אבא היה צריך ללכת. חמישה ק"מ היה עליו לעבור עד מקום מחבואו והיה עליו להגיע לשם עד עלות השחר. גם אני מוכרח הייתי לחזור עד שיאיר השחר , כי בשעה זאת היתה האיכרה עולה למתבן ליטול מספוא לפרות. מה לעשות ? ובני הזוג עדיין מטיילים. משוחחים , מתלוצצים , צוחקים ואין לדבר סוף. "
"אבא גרר אותי לתעלה", " כאן תשכב עד שיסתלקו" אמר ויצא לדרכו. נשארתי. פסי אור כבר נראו ברקיע, ומה יהיה אם הם יוסיפו לטייל ולא אוכל לחזור למתבן?  מחשבה זו לא הרפתה ממני.. אותו הלילה נגמר הכול בשלום. הם הלכו להם סוף סוף ואני הספקתי לחזור אל מקום רבצי.
פעם לא היה מקום לשנינו . לי ולאחי. היה חורף. כפור כלבים בחוץ. כלב נשך את אחי ברגלו. עקב הרגל התנפחה. הפצע היה הגדול ורחב. לא יכול היה לנעול נעל. חתכנו חלק מהנעל כדי שהרגל תוכל להיכנס. היינו עוטפים כל פעם את הרגל בסמרטוטים חדשים. הפצע נתמגל והמוגלה הייתה קופאת. באותה התקופה היינו מסתתרים פעם בכפר פטרוביצה ופעם בקמפה-נבאזובסקה. בשני הכפרים היו לנו מכרים. אם התדפקנו על דלת אחד האיכרים אחרי חצות, הכניסו אותנו. נתנו לנו מקום במתבן או ברפת. באותה התקופה היו האיכרים מבוהלים ותנאי היו מתנים :  כשיאיר השחר , תסלקו" .
הכניסה לחצר של האכרים מעולם לא הייתה פשוטה. כלבים היו מקדמים את פנינו בנביחות. ראשית היה צריך להסתדר עם הכלבים, להרגיע אותם בלטיפות ודברי כיבושין ואחר כך לגשת , בשקט לחלון, להציץ ולהיווכח , אם הכל בסדר ואם נוכחנו לדעת כי  כי אין אורחים ורוחם של בני הבית טובה עליהם ואינם מרוגזים ואינם רבים ביניהם, אז היינו מתדפקים על הדלת ומחכים בחרדה. סירוב מצידם היה גורלי בשבילנו. פירושו היה להישאר כל הלילה בכפור, בחוץ. גם בזה התנסינו פעם. התדפקנו על בית אחד ושני ואיש לא נתן לנו להיכנס. אחד האיכרים הסביר לנו : "היו ז'אנדארמים בכפר. חיפשו בכל בית. לא אוכל להכניסכם הלילה בשום פנים ואופן" . לא היה לאן ללכת . נכנסנו לחורשה. כל הלילה עמדנו  בכפור בחוץ.  עמדנו בשלולית ונרטבנו. הנעליים , המכנסיים היו מכוסות כפור. עם אור יצאנו לשדות, כל היום בילינו בטיולים , היה יום שמש והתחממנו. "
מקור וקרדיט :  נסיה אורלוביץ –רזניק , אמא המותר כבר לבכות?, הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי-אנילביץ וספריית הפועלים , 1965.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…