ילדים בשואה

יום ראשון, 20 בדצמבר 2015

סיפורה של לאה



לאה בת 12 בזמן האירועים
יום אחד באה לאה לשיעור. מצב רוחה היה רע. לא רצתה כלל לפתוח את הספר. התחילה מייד לטעון , כי אין מזל . מעולם לא היה מזל. היא סיפרה לי סיפור ארוך על פולניה טובת לב בשם באביאש שבביתה הסתתרה .
"באביאש הייתה עובדת קשה. עזרה באפיית לחם. מקום מגוריה היה בחלם, בקצה העיר . בת יחידה היתה לה ילדה קטנטונת כבת ארבע-חמש. אני השגחתי על הקטנה. השכנים התחילו מתלחשים. במיוחד הציק שכן אחד לבאביאש:  "אם לא תסלקי את היהודיה , נמסור גם אותך לגרמנים" , על האיום הזה היה חוזר תכופות. יום אחד נכנסה באביאש הביתה , אמרה לי להיכנס לארגז , כיסתה אותי בקרש והעמידה עליו שני דליי מים. את כל זה עשתה ברגעים ספורים. אחר כך פתחה את הדלת וצעקה : "היכנסו ,אדרבה, האם יש פה יהודיה חפשו , אדרבה! השכנים נכנסו , חיפשו ולא מצאו" .
 אבל , היות ואין לי מזל, נכנסו פעם אנשי הגסטאפו במפתיע , לא הספקתי להסתתר. השכנים התאספו סביב הבית. פתחתי חלון וקפצתי. רדפו אחרי אנשים וכלבים. פולניה אחת תפסה אותי , "זידובקה" צעקה . 
איני יודעת כיצד הצלחתי להתחמק מידיה. רצתי במהירות כזאת , שאף אחד לא השיג אותי. יצאתי לשדה הפתוח . נכנסתי בין סרפדים . נצמדתי בכל הכוחות אל האדמה ושכבתי בלי להניע אבר. בלילה , אחרי חצות חזרתי אל באביאש.
 החל מאותו יום הייתי מסתתרת לרוב במרתף. לפעמים הייתי נכנסת הביתה , רק שבאביאש נהייתה חוזרת מהעבודה. יום אחד ניגשתי לחלון , הסטתי קצת את הווילון . על המדרכה ממול עמד אבא , בידיו החזיק ילד קטן , יהודי. איני יודעת מי היה הילד. הסתכלתי בעיניו של אבא , אבא עמד ולא הסיר ממני את עיניו. לא דיברנו , עמדנו ממול והסתכלנו. מאז לא ראיתי עוד את אבא" .
"מעולם לא היה לי מזל ", הוסיפה,  "תמיד רדפו אחרי. בכל מקום היו מגלים אותי, אפילו כאשר באביאש צבעה את שערותי במי-חמצן והייתי בטוחה שאיש לא יכיר אותי. פעם ניסיתי לצאת החוצה לפנות ערב. עברתי את הרחוב שלנו במהירות הזק. כשהגעתי לרחוב מרוחק , הלכתי לאט לאט. כנופיית שקצים באה לקראתי. הם הכירו אותי מייד . " הנה לאה!" . הם רדפו אחרי. השיגו. "תני כסף ולא נקרא לגסטאפו", אמרו . היה לי השעון של אמא. מסרתי להם,  הם עזבו אותי. לא יכולתי עוד להישאר בביתה של באביאש. שוב צריכה הייתי לחפש מקום חדש. ככה זה, שאין מזל" .
אחר כך מצאה לאה מקום במנזר.
מקור וקרדיט :  נסיה אורלוביץ –רזניק , אמא המותר כבר לבכות?, הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי-אנילביץ וספריית הפועלים , 1965. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה