דלג לתוכן הראשי

סיפורה של צילה שוורץ



ילידת שנת 1934
בהיותי בת שש הוכנסנו לגטו בעיר ראדום. כאשר שמעו הוריי ששולחים יהודים מהגטו אל הלא נודע, הם שיחדו שוטר בכסף רב בכדי שייקח אותי לאחיה של אימי בלובלין . הורי נשארו בראדום, אך לאחר מספר חודשים , כשהגרמנים נכנסו ללובלין - אותו השוטר הגיע והחזיר אותי לראדום, חזרתי לאבי, את אימי שלחו לעבודות ויותר לא שמענו ממנה. מבירור שערכה דודתי עלה כי ייתכן ואימי נספתה בטרבלינקה . גרתי עם אבי בחדר קטן עם שני אנשים נוספים, המגורים היו קשים, בעיקר לאחר איכות החיים אליה הייתי רגילה. אבא הלך לעבוד כל בוקר ואני נשארתי במעון יום לילדים, בערב כשחזר הוא אסף אותי מהמעון . בינואר 1942 היה גרוש (אקציה) גדול מאוד של יהודים מהגטו. לקחו אותי ואת אבא אל שער היציאה של הגטו אך דודתי שלחה שוטר יהודי מהגטו שיוציא אותי מהמשלוח. כך לקחו את אבא ויותר לא ראיתיו, לפי השמועות גם הוא נלקח לטרבלינקה. השוטר הביא אותי לדודה שלי והתגוררנו יחד בגטו עד סוף השנה. דודתי הוציאה אותי מהגטו ומסרה אותי לשתי משפחות נוצריות, אחת בוורשה והשנייה בעיירה ליד וורשה הנקראת קלריסה . כמובן שהמשפחות דרשו על כך כסף, כמו כן עבדתי קשה וטיפלתי בחזירים והעיזים שלהם, חילקתי חלב ועשיתי את עבודות הבית. בתום המלחמה דודתי שלחה אנשים שיחזירו אותי לראדום, ומאז חייתי עם הדודה ומשפחתה.
בעלה של דודתי היה תכשיטן. יום אחד, בעודו חוזר לביתו, עקבו אחריו שני פולנים, דפקו בדלת והתחזו לשוטרים. הוא ביקש תעודות והם ירו בו למוות ושדדו את כל התכשיטים. בעקבות המאורע הטרגי החליטה דודתי לעזוב אל אחותה שגרה בארץ, בבנימינה. היא לקחה את שני בניה ואותי ללודג', משם נסענו ברכבת לאוסטריה, שם היינו במחנות עקור : ים שטייר וברנאו. דודתי שמעה שאפשר לשלוח שני ילדים ארצה עם עליית הנוער ושלחה את שני בניה ואותי הכניסה לבית ילדים באוסטריה וחזרה לפולין לעסקיה. משנת 1945, הייתי גם בבתי ילדים באיטליה במשל שלוש שנים: אחד ליד טורינו והשני ליד מילאנו, ומשם עליתי לישראל.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…