ילדים בשואה

יום שני, 7 בדצמבר 2015

עדות יהושע ביכלר, מתוך הספר "ילדות בצל האימה"



למחרת הפגישה, זה היה ביום השלישי שלנו באושוויץ, התרוקן הצריף ורוב האנשים שולחו למקומות שונים לעבודה. בשעת המיסדר הופיע איזה אסיר והודיע שבמחנה פרצה מגפת סקרלטינה וכל הצעירים עד גיל שבע עשרה חייבים לעבור לצריף ההסגר. האיש ניגש ישר אלי, תפס אותי ורצה לקחת אותי איתו. אבא החזיק בידי ולא רצה לשחרר אותי. נוצרה שם המולה, דחיפות, משיכות ואני באמצע, כשאבא מושך אותי פנימה לצריף והאיש החוצה. לי כבר לא היה איכפת. אמרתי לאבא שיעזוב אותי, בין כה וכה יקחו אותי בכוח. אבא לא רצה לעזוב. היתה לו איזה תחושה שטומנים לנו פח והוא ממש נלחם איתם. הוא צעק שלא יקחו אותי או שיקחו גם אותו, אבל זה לא הועיל. הם דחפו את אבא בגסות. לא היתה לו ברירה. הוא שיחרר אותי והם משכו אותי משם. אבא נישאר בצריף עוד איזה זמן והועבר באחד השילוחים, שיצאו אז כמעט יום-יום מאושוויץ, לאחד המחנות, לא הצלחתי לברר לאן. שם נפרדנו ומאז רק פעם אחת בא לראות אותי. אין לי כל ידיעות מה עלה בגורלו.
אותי העבירו לצריף ההסגר באותו מחנה. כשהגעתי היו שם כאלף נערים וילדים מגיל שלוש עשרה ושבע עשרה, שהובאו לשם מכל קצות המחנה. אני הייתי למעשה לגמרי חדש. לא ידעתי מה קורה, איך להתנהג, מה אסור ומה מותר. הייתי "ירוק". פגשת שם נערים מסלובקיה, היו שם רבים מטרזין, מגטו לודז' והרוב מהונגריה. אלה שהיו כבר מספר חודשים במחנה, הדריכו אותנו, סיפרו לנו על הסלקציות הנערכות מדי פעם על ידי דוקטור מנגלה, דברים שלנו, החדשים, לא היה עליהם מושג. כששמעתי דיבורים אלה חשבתי שהם סתם סיפורים מצוצים מהאצבע. אבל אלה היו ילדים כל אחד מהם עבר כבר כמה סלקציות ואיכשהו נותרו בחיים. הם אמרו לנו במפורש, שהעבירו אותנו לצריף ההסגר במטרה אחת, שנהיה קרובים יותר לתאי הגזים. לפי אותם הבחורים, הצריך שלנו היה פרוזדור לתאי גזים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה