דלג לתוכן הראשי

עדות יהושע ביכלר, מתוך הספר "ילדות בצל האימה"



למחרת הפגישה, זה היה ביום השלישי שלנו באושוויץ, התרוקן הצריף ורוב האנשים שולחו למקומות שונים לעבודה. בשעת המיסדר הופיע איזה אסיר והודיע שבמחנה פרצה מגפת סקרלטינה וכל הצעירים עד גיל שבע עשרה חייבים לעבור לצריף ההסגר. האיש ניגש ישר אלי, תפס אותי ורצה לקחת אותי איתו. אבא החזיק בידי ולא רצה לשחרר אותי. נוצרה שם המולה, דחיפות, משיכות ואני באמצע, כשאבא מושך אותי פנימה לצריף והאיש החוצה. לי כבר לא היה איכפת. אמרתי לאבא שיעזוב אותי, בין כה וכה יקחו אותי בכוח. אבא לא רצה לעזוב. היתה לו איזה תחושה שטומנים לנו פח והוא ממש נלחם איתם. הוא צעק שלא יקחו אותי או שיקחו גם אותו, אבל זה לא הועיל. הם דחפו את אבא בגסות. לא היתה לו ברירה. הוא שיחרר אותי והם משכו אותי משם. אבא נישאר בצריף עוד איזה זמן והועבר באחד השילוחים, שיצאו אז כמעט יום-יום מאושוויץ, לאחד המחנות, לא הצלחתי לברר לאן. שם נפרדנו ומאז רק פעם אחת בא לראות אותי. אין לי כל ידיעות מה עלה בגורלו.
אותי העבירו לצריף ההסגר באותו מחנה. כשהגעתי היו שם כאלף נערים וילדים מגיל שלוש עשרה ושבע עשרה, שהובאו לשם מכל קצות המחנה. אני הייתי למעשה לגמרי חדש. לא ידעתי מה קורה, איך להתנהג, מה אסור ומה מותר. הייתי "ירוק". פגשת שם נערים מסלובקיה, היו שם רבים מטרזין, מגטו לודז' והרוב מהונגריה. אלה שהיו כבר מספר חודשים במחנה, הדריכו אותנו, סיפרו לנו על הסלקציות הנערכות מדי פעם על ידי דוקטור מנגלה, דברים שלנו, החדשים, לא היה עליהם מושג. כששמעתי דיבורים אלה חשבתי שהם סתם סיפורים מצוצים מהאצבע. אבל אלה היו ילדים כל אחד מהם עבר כבר כמה סלקציות ואיכשהו נותרו בחיים. הם אמרו לנו במפורש, שהעבירו אותנו לצריף ההסגר במטרה אחת, שנהיה קרובים יותר לתאי הגזים. לפי אותם הבחורים, הצריך שלנו היה פרוזדור לתאי גזים.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…