דלג לתוכן הראשי

עדות יהושע ביכלר, מתוך הספר "ילדות בצל האימה"



למחרת הפגישה, זה היה ביום השלישי שלנו באושוויץ, התרוקן הצריף ורוב האנשים שולחו למקומות שונים לעבודה. בשעת המיסדר הופיע איזה אסיר והודיע שבמחנה פרצה מגפת סקרלטינה וכל הצעירים עד גיל שבע עשרה חייבים לעבור לצריף ההסגר. האיש ניגש ישר אלי, תפס אותי ורצה לקחת אותי איתו. אבא החזיק בידי ולא רצה לשחרר אותי. נוצרה שם המולה, דחיפות, משיכות ואני באמצע, כשאבא מושך אותי פנימה לצריף והאיש החוצה. לי כבר לא היה איכפת. אמרתי לאבא שיעזוב אותי, בין כה וכה יקחו אותי בכוח. אבא לא רצה לעזוב. היתה לו איזה תחושה שטומנים לנו פח והוא ממש נלחם איתם. הוא צעק שלא יקחו אותי או שיקחו גם אותו, אבל זה לא הועיל. הם דחפו את אבא בגסות. לא היתה לו ברירה. הוא שיחרר אותי והם משכו אותי משם. אבא נישאר בצריף עוד איזה זמן והועבר באחד השילוחים, שיצאו אז כמעט יום-יום מאושוויץ, לאחד המחנות, לא הצלחתי לברר לאן. שם נפרדנו ומאז רק פעם אחת בא לראות אותי. אין לי כל ידיעות מה עלה בגורלו.
אותי העבירו לצריף ההסגר באותו מחנה. כשהגעתי היו שם כאלף נערים וילדים מגיל שלוש עשרה ושבע עשרה, שהובאו לשם מכל קצות המחנה. אני הייתי למעשה לגמרי חדש. לא ידעתי מה קורה, איך להתנהג, מה אסור ומה מותר. הייתי "ירוק". פגשת שם נערים מסלובקיה, היו שם רבים מטרזין, מגטו לודז' והרוב מהונגריה. אלה שהיו כבר מספר חודשים במחנה, הדריכו אותנו, סיפרו לנו על הסלקציות הנערכות מדי פעם על ידי דוקטור מנגלה, דברים שלנו, החדשים, לא היה עליהם מושג. כששמעתי דיבורים אלה חשבתי שהם סתם סיפורים מצוצים מהאצבע. אבל אלה היו ילדים כל אחד מהם עבר כבר כמה סלקציות ואיכשהו נותרו בחיים. הם אמרו לנו במפורש, שהעבירו אותנו לצריף ההסגר במטרה אחת, שנהיה קרובים יותר לתאי הגזים. לפי אותם הבחורים, הצריך שלנו היה פרוזדור לתאי גזים.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…