דלג לתוכן הראשי

מזיכרונותיו של שלום אילתי על גטו קובנה נוכח ההשמדה,



"בסך הכול, ההימלטות מן הגטו הייתה פתרונם של מעטים בלבד. "עמך", אנשים פשוטים בלא קשרים, אמצעים ושפה, בפניהם לא ניצבה שום ברירה אלא להתכווץ ולהמתין יחד לנגזר עליהם, כרחל לפני גוזזיה. אך אמא לא נואשה, והחליטה לחפש מוצא. באשר לעצמה, סמכה על השתייכותה למחתרת ותוכניות היציאה ההדרגתית ליערות. הדאגה היתה לגבינו הילדים. באותה עת פשטו שמועות על אקציות מסוג חדש שבהן לוקחים את הקשישים והילדים בלבד. ואצלנו החלו לספר על הורים המבריחים את ילדיהם החוצה ומוסרים אותם לידי ליטאים. מששמעה זאת לראשונה אמרה אמא – אנו לעולם לא ניפרד, לטוב או לרע נלך כולנו יחד. בסתר ליבה קיוותה כי יאפשרו לה לקחת עמה ליער גם את שני ילדיה. אולם בהדרגה, משנוכחה כי הסיכויים לכך קלושים, עוד קיוותה שלפחות לי, בן העשר וחצי, יתאפשר הדבר. לפיכך החליטה להתחיל לחפש מקלט אפשרי לאחותי הקטנה. תחילה נראה היה הדבר מופרך ולא מציאותי. מעטים היו הליטאים שיסכימו לקחת לביתם ילד יהודי.

סיכוי טוב יותר, לכאורה, היה במסירה לכומר או למנזר. מקובל היה להניח כי אלה רחומים יותר, בתנאי שמתירים להם להטביל את הילד. מילא, מה חשיבות למעשה הטבילה לעומת החלופה הצפויה האחרת. ובכל-זאת היו הורים שהאפשרות כי ילדם יינצל ויגדל כקתולי לכל דבר הרתיעה אותם. גם אני עצמי, כשעניין הברחתי החוצה עלה על הפרק, התקשיתי לתאר את עצמי משתתף בטקסיהם, מקבל קומוניון תחת הלשון, מתפלל ומצטלב כמו פרחי-הכמרים השותקים שהיו חולפים ליד ביתנו לפני המלחמה. וזה שאכן אירע לחברתי רינה. לדבריה, עשרות שנים אחרי אותם דברים, כשהזדמנה בעת טיול באירופה לכנסייה כפרית קטנה בצ'כיה, עוד מצאה את עצמה בלי משים מצטלבת. אולם גם המסירה למנזרים הייתה קשה ומסובכת, מוגבלת למעטים בלבד, בעלי קשרים"


ראה גם : 

הילד ששרד לבדו – שלום אילתי


ראה גם : לחצות את הנהר

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…