ילדים בשואה

יום ראשון, 8 בנובמבר 2015

מזיכרונותיו של שלום אילתי על גטו קובנה נוכח ההשמדה,



"בסך הכול, ההימלטות מן הגטו הייתה פתרונם של מעטים בלבד. "עמך", אנשים פשוטים בלא קשרים, אמצעים ושפה, בפניהם לא ניצבה שום ברירה אלא להתכווץ ולהמתין יחד לנגזר עליהם, כרחל לפני גוזזיה. אך אמא לא נואשה, והחליטה לחפש מוצא. באשר לעצמה, סמכה על השתייכותה למחתרת ותוכניות היציאה ההדרגתית ליערות. הדאגה היתה לגבינו הילדים. באותה עת פשטו שמועות על אקציות מסוג חדש שבהן לוקחים את הקשישים והילדים בלבד. ואצלנו החלו לספר על הורים המבריחים את ילדיהם החוצה ומוסרים אותם לידי ליטאים. מששמעה זאת לראשונה אמרה אמא – אנו לעולם לא ניפרד, לטוב או לרע נלך כולנו יחד. בסתר ליבה קיוותה כי יאפשרו לה לקחת עמה ליער גם את שני ילדיה. אולם בהדרגה, משנוכחה כי הסיכויים לכך קלושים, עוד קיוותה שלפחות לי, בן העשר וחצי, יתאפשר הדבר. לפיכך החליטה להתחיל לחפש מקלט אפשרי לאחותי הקטנה. תחילה נראה היה הדבר מופרך ולא מציאותי. מעטים היו הליטאים שיסכימו לקחת לביתם ילד יהודי.

סיכוי טוב יותר, לכאורה, היה במסירה לכומר או למנזר. מקובל היה להניח כי אלה רחומים יותר, בתנאי שמתירים להם להטביל את הילד. מילא, מה חשיבות למעשה הטבילה לעומת החלופה הצפויה האחרת. ובכל-זאת היו הורים שהאפשרות כי ילדם יינצל ויגדל כקתולי לכל דבר הרתיעה אותם. גם אני עצמי, כשעניין הברחתי החוצה עלה על הפרק, התקשיתי לתאר את עצמי משתתף בטקסיהם, מקבל קומוניון תחת הלשון, מתפלל ומצטלב כמו פרחי-הכמרים השותקים שהיו חולפים ליד ביתנו לפני המלחמה. וזה שאכן אירע לחברתי רינה. לדבריה, עשרות שנים אחרי אותם דברים, כשהזדמנה בעת טיול באירופה לכנסייה כפרית קטנה בצ'כיה, עוד מצאה את עצמה בלי משים מצטלבת. אולם גם המסירה למנזרים הייתה קשה ומסובכת, מוגבלת למעטים בלבד, בעלי קשרים"


ראה גם : 

הילד ששרד לבדו – שלום אילתי


ראה גם : לחצות את הנהר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה